מִקְוָאוֹת ה׳ · ד׳

כשר חוצה לה ר"ל מותר לטבול בהמים לאחר שיצאו מהשוקת. דאע"ג דלאחר שעברו על השוקת נעשו שאובין. אפ"ה מעט המים שהולכין על שפת השוקת מי מעין הן ולא נעשו שאובין והן נוגעין להמים היוצאין מהשוקת ומטהרין אותן בהשקה. אף שהמים שבשוקת מרובין ממי המעין [ר"א רטו"ז סקט"ז]. ומה"ט גם המים היוצאין מהשוקת מטהרין גם בזוחלין כמעין ממש [ר"א ש"ך שם סקכ"ז וסקל"ג]. ולא דמי לדלעיל [פ"א מ"ז] דהכא שאני דגם השאובין ממי המעין נתהוו. א"נ בשלמא התם כל המים מעורבין. אבל הכא על שפת השוקת אין שום תערובות שאובין. והוא מהפך הכל להיות דינו כמוהו. אמנם אפ"ה גרע על שפת השוקת מהמקום שהמים יצאו מהשוקת. שעכ"פ על שפת השוקת אסור לטבול כשהשוקת שלם. דלא גרע מע"ג ספסל דאסור לטבול [כמשנה ב'] ורק אם השוקת הוא של אבן אין לחוש [קצ"ח סל"א]. אבל תוך השוקת עצמה אפי' היא של אבן. אם היא שלמה אסור לטבול בתוכה. אע"ג שקלוח המעין עובר עליה וגם על שפתה. ומחובר המי מעין עם המים שבשוקת כשפופרת הנוד. אפ"ה אסור דלא עדיף מתיבה שבים [פ"ו מ"ה]. ולא דמי למטבילין כלי תוך כלי דאפי' שכשהכלי החיצון טהור. וגם לא השקיע כל שפת החיצון תוך המקוה. אפ"ה הכלי הפנימי טהור. אם המים שתוך החיצון מעורב עם מי המקוה כשפופרת הנוד [כפ"ו מ"ב]. י"ל התם מי המקוה מקיפין לכלי החיצון. להכי סגי במעורבין למעלה כשפופרת הנוד. ותו התם מטביל בכלי תלוש. להכי אין לחוש שיטביל בו כשאינו מחובר למקוה. אבל הכא השוקת עומד על שפת המעין ואין מי המעין מקיפו. ועוד שגם הוא קבוע ומחובר לארץ. איכא למיחש שפיר שמא יטעה להטביל במ' סאה גם כשלא יהי' מחובר למעין:

ואין להקשות מ"ש מלעיל (מ"א) בהעבירו ע"ג שפה כ"ש דכשר חוצה לה לטהר גם בזוחלין (וכלעיל סי' ד'). ומ"ש הכא. וכי גרע אחורי כלי מע"ג שפה נ"ל דודאי גרע וגרע. דהתם בשוקת שחיברו בקרקע מיירי. ותמהני על רבינו הש"ך שלא העיר בזה דבר בענין מ"ש שם (ר"א סקל"ה). עוד י"ל דאחורי כלים גרע. שיש תוך כלי תחתיו. משא"כ שפת כלי: