מִקְוָאוֹת א׳ · ב׳

זו למעלה מזו וזו למעלה מזו מי גבאים גבא הוא גומא. ומיירי שירדו לתוכה מי גשמים רביעי' דאינן שאובין. דאע"ג שאינן מ"ס אמקט"ו מדמחשבו כמחובר:

והר"ב לא הזכיר כלל סברתינו דבלח בלח יש בילה. ולפיכך כתב דחיישינן שמא שתה הטפה הטמאה שנפלה. וק"ל א"כ מידי ספיקא לא נפקא. דשמא לא שתה אותה. והרי ספק משקין לטמא אחרים טהור (כפ"ד דטהרות מ"ט) וכ"ש ברה"ר הו"ל ספק טומאה ברה"ר טהור. אמנם גם לדברינו ק"ל למה לא תתבטל הטפה הטמאה ברביעית מים טהורים ששתה. דהרי גם בטומאה שייך ביטול ברוב כדאמרינן (מנחות כ"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. ואת"ל התם לא בשנגעו זה בזה מיירי. רק בשיש כאן ג' חתיכות וא' מהן נבילה ונגע בא' מהן. דמדאזלינן בתר רובא טהור. וכן משמע לכאורה מרש"י שם (ד"ה כל שאפשר) אבל הכא מדנגעו המשקין הטמאין בטהורין. נטמא הכל. ליתא דהרי גם סאה תרומה טמאה בטילה בק' טהורות אף שהוכשרו (כתרומות פ"ה מ"ד). ותו הרי גם טומאה שנתערב לח בלח. כמי רגלים של טהור וטמא שנתערבו. ג"כ מצינו בהן ביטול (כמכשירין פ"ב מ"ג). ולא לבד בהנך דטומאתן מדרבנן. אלא אפי' בטומאה דאורייתא מצינו ביטול ברוב בלח בלח שנתערבו. כדאמרי' (בכורות כ"ב א') בהמה שהפילה חררת דם. בטל חררת הנבילה ברוב דם לידה וגנונים שיצא עמה. ואינה מטמאה במגע ומשא. והרי התם על כרחך בשנימוחה החררה מיירי. אלא שקרושה קצת. דאי לא נמוחה מה ביטול ברוב שייך בה. לשקל החררה שעומדת לבדה בלי תערובות. אלא ודאי שנימוחה. ורק משום דגם כזית בשר נבילה שנימוח מטמא במגע ומשא דהרי גם נצל שהוא מכזית בשר המת מטמא גם באהל (כרפ"ב דאהלות). וכ"כ אמרינן (נזיר ד' נ' ע"א). דאפי' נצל מבהמה דהיינו שכבר נפסד ונרקב. סלקא בתיקו אם יטמא במגע ומשא. א"כ כ"ש חררה מנפל שלא נמוח עדיין לגמרי כנצל. ודאי מטמא במגע ומשא. להכי קאמר דעכ"פ כשנתבטל ברוב אינו מטמא. ועכ"פ שמעינן מהתם דגם בטומאה דאורייתא שנתערב בלח בלח שייך ביטול (ועי' רמל"מ פ"א ממשכב הי"ד). ונ"ל דודאי גם בטומאה שנתערב לח בלח שייך ביטול ברוב. וכליתא דמי. ולהכי אפילו בנשא כל התערובות לא נטמא. ורק חתיכת נבילה שנתערב ברוב גושים של שחוטה מטמא במשא. משום דיש ממשות כזית נבילה בעין בהתערובת. והרי נשאו כשנשא כל התערובות. וכן כ' רכ"מ בשם ר"י קורקס (ספ"א מאה"ט). אבל כל זה לענין לטמא לאדם שנגע או נשא התערובות. בשכבר כל הלח מעורב ונתבטל. אבל התערובות עצמו עכ"פ טמא. דהרי באותו הרגע שנגע הלח הטמא בלח הטהור כשנפל לתוכו קודם שנתערב כולו. כבר נטמא הלח הטהור מלח הטמא. שנגעו יחד ברגע ההוא ולפיכך בחררה הנ"ל שנתבטלה בדם וגנונים שעמה. וכ"כ חתיכת נבילה שנתערב ברוב חתיכות שתוטה. אפילו נגעה הנבילה בחתיכת השחוטה. אף דאין התערובות מטמא כנבילה עצמה מדנתבטלה ברוב. עכ"פ מטמאו החתיכות כולן מדנגעו בנבילה. ויהיו כולן כראשון לטומאה דהרי לכה"פ נגע בנבילה. אלא שעכ"פ אין התערובות הזה מטמא אדם. דאדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה (כב"ק דף ב' ב'). והרי חשבינן בשעת מגעו בהתערובות כאילו אין כאן אב הטומאה. אבל כולן נעשין ראשון לטומאה. ולפיכך במשנתינו נמי כיון שנטמאו המים הטהורים מהטמאים. ונעשה כל התערובות ראשון. השותה מהן רביעית נפסל גופו כסוף זבים (ועמ"ש בס"ד בפ"ב דטהרות סי' י' ודו"ק). אמנם בכל זה עדיין לא אורו עיני להבין משנתינו הקדושה. דהרי באותו הרגע שנגעה הטפה במי הגבא. לא היה מי הגבא בני קבט"ו. מדהיו אז מחוברין. וכיון שלא נטמאו מי הגבא. ודאי מבטלין הטפה. וא"כ אח"כ כשתלש הרביעית מהגבא לשתותו. כבר נתבטלה הטפה בהתערובות. והיאך אפשר שיטמא השותה את הרביעית. דאי"ל שכשנתלש הרביעית אז המגע שנגע בו הטפה הטמאה בעוד הרביעית במחובר חוזר וניער ונטמא. ליתא דוכי ס"ד דשרץ שנגע בפרי מחובר. שכשנתלש הפרי אח"כ ויוכשר יהיה מגע הטומאה שנגע בו בעודו במחובר וקודם שהוכשר. חוזר וניער בו אח"כ. ויתטמא הפרי. ואת"ל דהכא לא דמי למגע שרץ במחובר שאינו חוזר וניעור כשיתלש. משום שכשיתלש הפרי אין להמגע כלל בעולם. משא"כ טפה טמאה שנתערבה. אף דחשבינן לשעורא כליתא. וכדמוכח מהפילה חררה שאמ"ט במשא. מדאין שיעור כזית נבילה כאן. עכ"פ מדיש בילה בלח בלח. א"כ בכל חלקי מי הגבא מעורב קצת מטפה הטמאה. וכשיתלש הרביעית יהיה נחשב כאילו השתא נגע משהו מהטפה הטמאה ברביעית. ליתא דא"כ במי רגלים טמאין למה אזלינן גבייהו בתר רובא (כמכשירין פ"ב מ"ג). אלא נ"ל דאע"ג דבעוד המי גבא במחובר לא נטמאו מהטפה. אפ"ה לא בטלו להטפה דכל במחובר לא שייך ביטול (כרש"י גיטין נ"ד ב'). ולא תימא דדוקא בגוש בגוש. דכל א' עומד במקומו אמרינן כן. ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא אפי' בלח. דהרי גם חבית שאובין שנפל לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה (כמכות דף ד' א'). וכך הוא גרסת רש"י שם. וכך גרס גם הרמב"ם (פ"ו דמקואות ה"י). וע"כ מיירי בשהושקו המים שבחבית עם מי הים. וא"כ נתערבו לח בלח. ומה שהקשה רמל"מ (שם) הרי הוטהרו כולן בהשקה. וכן הקשו רבעהתו"ס שם. כבר תרצנו בס"ד במקום אחר. דהשקה בכלי לא מהני רק לסלק טומאתן. אבל לא לענין לטבול בהן. והרי ע"כ מיירי בטבל א"ע למעלה מפה החבית. דאילו תוך החבית בעצמו אפי' חבית ריקה שנפלה לתוך הים. לא מהני טבילה בתוכה. וכדקיי"ל כראב"ד (י"ד קצ"ח סל"א). ודוחק לומר דמיירי הכא בחבית אבן וכדומה שאמק"ט. אלא ע"כ דמיירי בטובל א"ע למעלה מפה החבית. ואפ"ה לא עלתה לו טבילה. דאף למעלה מפיה מחשב שאובין כמים שבתוכה. דרק בטבו"י דאיקליש טומאתו (כמעילה דף ח' ב'). הקילו דלא חשבינן למעל' מפיה כתוכה (כטבו"י פ"ב מ"ו). ועכ"פ ק' הרי השאובין שלמעלה מפ ה ודאי מעורבין עם מי הים. ובלח בלח יש בילה. ונבטלו ברוב. ואע"ג דמי הים קוו וקיימו הרי גם בלח בלח שנתערב תוך כלי נתבטל. אע"ג דג"כ קוו וקיימו תוך הכלי. אע"כ שגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול. ואף לרבותינו בעלי התוס' (מכות שם) דגרסי' חבית יין שנפל לים הגדול. היינו רק משום דס"ל. דאילו היו מים שאובין. היו נטהרים בהשקה. ולא משום דנתבטלו ברוב. ואדרבה מדלא הקשו להגרסא דגרס מים דהרי נתבטל ברוב. ש"מ דס"ל כדברינו דכיון שהים במחובר לא שייך ביטול ברוב. ובל"ז גם לפי גרסתם דגרסי חבית יין וכו'. קשה דהרי גם יין נתבטל ברוב (עי' י"ד קל"ד ס"ה). אלא לאו ש"מ דכ"ע ס"ל דגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול ברוב. ואין להקשות מדאמרינן (שבת ס"ה ב') נוטפין שרבו על הזוחלין. ול"ל רבו. הרי גם מיעוט לא נתבטל במחובר. י"ל שאני התם דאם היו רק מיעוט. אמרי' דנשטפו והלכו להן. וא"כ הכא שנפלה הטפה לתוך מי הגבא שאין בו מ' סאה. דבכה"ג לא שייך בה השקה. וגם ברוב לא נתבטל מדהן במחובר. לפיכך כשנתלש הרביעית נטמא ממקצת הטפה הטמאה שמעורב בו. ואף דבאותו הרגע היה הרביעית תלוש. ולמה לא תתבטל אז הטפה הטמאה. י"ל הרי מצינו דוגמתו דכל היכא שהטומאה והביטול באין כאחד, טומאה קדמה וחלה. כדאמרינן (חולין ע"ב ב') בג' על ג' הבא מבגד גדול. דבשעת פרישתו נטמא מאביהו. והכא נמי הכי. אמנם כל זה להראב"ד ולהפוסקים דס"ל כוותיה. אבל להרמב"ם (פט"ו מאוכלין) שהבאנו בס"ד דבריו לעיל סי' ב' אין אנחנו צריכים לכל זה. דהרי ס"ל דבין שאובין או שאינן שאובין. אף שכשהן בקרקע חשובין כמחוברין. אפ"ה כשמתכוון שיגע הטומאה והטהרה אהדדי מקבל טומאה. א"כ הכא כיון ששתה הטמא במי הגבא ודאי התכוון ליגע בהמים שבגבא ונטמא כל המים שבגבא גם בעודן מחוברין בקרקע מגוף האדם הטמא ששתה. וגם רש"י ע"כ ס"ל כהרמב"ם בזה. דאילו לפי דברינו הנ"ל דהא דאמרינן דנבילה בטילה בשחוטה שלא תטמא במגע. היינו רק שהאדם שנגע בהתערובות לא יטמא מדנחשבי' כל חתיכות התערובות רק כנוגעין בנבילה. וכאילו אין בהתערובות חתיכות הנבילה כלל דכבר נתבטל. משמע הא למאכל ודאי מטמא התערובות. וקשה והרי מרש"י (מנחות כ"ג א' ד"ה כל שאפשר) משמע להדיא דגם לאוכל אין התערובות מטמא. וגם דברי רכ"מ בענין זה תמוהין. שכתב (בספ"א מאהט"ו) בשם הר"י קורקס דהא דנבילה בטילה בשחוטה. לא מיירי בנגע הטהור רק בא' מהחתיכות. אלא אפילו בשנגע בכולן. ואפ"ה אינו מתטמא דרק בשנשא כל החתיכות נטמא. מדעכ"פ נשא כזית נבילה. משא"כ בשנגען אפי' נגע כולן לא נטמא. דאותו מקום שבאדם שנגע חתיכה זו לא נגע חתיכה זו. עכלה"ט. וזה תמוה דהרי אפילו נגע בפירורי נבילה שכולן יחד כזית. אמרינן דמגע ומגע מצטרפין ונטמא (כרמב"ם פי"ד מטו"מ הי"ד). וא"כ כ"ש הכא שמעורב כאן כזית שלם נבילה שנגע בו. ויהיה הנגיעה באיזה מקום שירצה. ומ"ש מגע ממשא. דהרי גם במגע א"צ שיגע בכולן. רק משום הספק שמא לא נגע בנבילה. ובנגע בכולן אין כאן ספק. ואפי' בנגע בהן זא"ז. שיש ספק בכל מגע ומגע בפני עצמו. עכ"פ אחרי שנגע בכולן הרי נטמא בודאי (ועי' טהרות פ"ה מ"ד). וכ"ש בנגע כולן כאחת. אלא צ"ל כתו' (בכורות כ"ג א' ד"ה נבילה) דמיירי שנגע רק בא' מהחתיכות [או אפי' בב' מהג'] ואפי' ברה"י. ואפ"ה טהור דמדנתבטל הנבילה תלינן דנגע בב' השחוטות. ולא דמי לט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהן. ונגע בא' מהן. דברה"י ספיק' טמא (ככתובות ט"ו א') דהתם מדניכר הטומאה במקומה הו"ל קבוע דאוריי' (כש"ך י"ד סי' ק"י ס"ק ט"ו) ולא בטל ברוב. וכן מוכח כרבעתו"ס מסיפא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה. והרי זה וודאי ברה"ר איירי (כתוס' מנחות כ"ג א'). דאי ברה"י לענין מה קאמר שאינו מתבטל. הרי אפי' במחצה על מחצה ברה"י. כל ספק טומאה ברה"י טמא כודאי. ושורפין עליו את התרומה (כתוס' נדה ד' ב' א'). אלא ודאי ברה"ר מיירי. דבנגע בא' מהן לא דיינינן ליה כרובא. מדא"א לשחוטה שתעשה נבילה. רק הו"ל כספק טומאה ברה"ר וטהור. משמע הא ברה"י הרי אפי' במחצה על מחצה נבילה ושחוטה טמא. וכ"ש הכא דהרוב נבילה. וא"כ אי נימא כרבינו ר"י קורקס. דרישא בנגע בכולן מיירי. ע"כ דה"נ בסיפא מיירי בנגע בכולן וא"כ מ"ש רה"ר או רה"י. הרי בין כך ובין כך הוה ודאי בטומאה. ולענין מה נימא שחוטה אינה בטילה בנבילה. אע"כ מוכח כתוס' הנ"ל. דרק בנגע בקצת מנין החתיכות מיירי (ועי' בתשובות חו"י סי' ק"ז מה שהקשה לדעת בסוגיא דמכות הנ"ל).