כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד בָּאִים מִן הָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן, חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ. וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר. וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר. מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה, אַלְפָא לַסֹּלֶת. שְׁנִיָּה לָהֶם, חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה. כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים:

כל קרבנות. מן החדש ומן הישן. במנחות קאמר:

כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ כו': דבר תורה בעומר ושתי לחם שלא יהיו אלא מן הארץ ומן החדש אמר רחמנא בעומר כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' ונאמר בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ונאמר בה והקרבתם מנחה חדשה לה' ונאמר עוד חג הקציר בכורי מעשיך אבל שאר קרבנות בעלי חיים וכן מותרות המנחות והנסכים יהיו מן הארץ ומחוצה לארץ ומן החדש ומן הישן: וענין שניה להן שהוא פחות מהן ואין מצטרפים ליטול ממנה אלא על ידי הדחק: ומה שאמר כל הארצות היו כשרות ר"ל כשרות להביא מהן סלת של מנחת יחיד ושל נסכים בין של יחיד בין של צבור כמו שאמר בתחלת ההלכה:

כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומח"ל מן החדש ומן הישן. לשון הר"ב במנחות קאמר. ואע"פ דלא פסיק לפרושי אלא אמן החדש כו'. קאי נמי אמן הארץ כו'. דאי מן הארץ אף בזבחים. ה"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח"ל כדתנן בספ"ג דתמורה:

שאינן באין אלא מן החדש. לשון הר"ב בעומר כתיב מנחה חדשה. ולא דק דבשתי הלחם הוא דכתיב. ולשון הרמב"ם הטעתו לפום ריהטא. שכתב ונאמר בה (ויקרא כ"ג) והקרבתם מנחה חדשה לה'. ונאמר עוד (שמות כ"ג) וחג הקציר בכורי מעשיך. וסבר הר"ב דקרא קמא אעומר הביאו. וליתא דתרוייהו אשתי הלחם מייתי להו עיין בלשון הר"ב רפ"ב דפרה. והיה נראה דעומר ילפינן מדקרי ליה קרא מנחת בכורים כמ"ש במ"ד פ"י. אבל בגמ' מוכח דיליף לה. מדכתיב (ויקרא כג) ראשית קצירכם:

אלא מן המובחר. שנא' (דברים יב) וכל מבחר נדריכם. תוספתא הביאוה התו' וכ"כ הר"ב (בפ"י) [בפרקין] מ"ה:

אלפא. פי' הר"ב זו אלף בלשון יוני כדתנן במ"ב פ"ג דשקלים ועמ"ש שם במ"ג פ"ה:

חפריים. ס"א עפריים. וכן גי' התו'. וכתבו עיר היא בד"ה [ב' י"ג י"ט] וילכד אביה את עפריים: