הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה בִּפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ בַתַּנּוּר, וַאֲפִלּוּ קָרְמוּ כֻלָּן חוּץ מֵאַחַד מֵהֶן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ, קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קָדָשׁ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קָדַשׁ. שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְכֵן אֵיל הַמִּלוּאִים וְכֵן שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לֹא קָדַשׁ הַלָּחֶם:

עשרה, לחמץ. עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:

השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה כו': שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה כו': השוחט את התודה חוץ לחומה בארו אותו ואמרו חוץ מבית פגים והוא מקום חוץ להר הבית אבל אם היה הלחם קרוב מן העזרה אע"פ שהוא חוץ לחומת העזרה הוא מתקדש ואע"פ שאמר הכתוב על הלחם אין אנו צריכין בכל על שיהא בסמוך על כל פנים והנכון אצלי שבית בגי היה המקום שאופין בו מנחות ולכך קורין אותו בית בגים מגזרת מפת בג המלך והיה קרוב להר הבית והוא חוץ ממנו בלי ספק כמו שנתבאר בגמ' סנהדרין: ומה שאמר איל המלואים ולא אמר איל נזיר שהוא נוהג לדורות לפי שהוא אחרון לתחלת החיוב והוא מה שאמר עיקר מילתא נקט ואין הלכה כרבי אליעזר:

השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן:

ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי"א. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש"י] ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר"ב הוא פירש"י פרק ה' דפסחים ד' ס"ג והר"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר"ר אברהם יצ"ו בירושלמי ספ"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי"א דף צ"ה שם כ' רש"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ"ש הר"ב ושם אופין המנחות וכ"כ בפי"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מה"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ"ש במ"ג וד' דפי"א. ובנא"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

שחטה ונמצאת טריפה. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים:

שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ"כ רש"י בגמ'. אבל במ"ג פרק ט' דזבחים פי' הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר"ב דבהאי מומא סבר ר"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר"א סבר בבעל מום שלא קדש:

וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי: