הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָּה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, עַד שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
העומר היה מנופה בי"ג נפה ושתי הלחם בי"ב כו': שם נפה ידוע ואלו הי"ג נפות היתה כל א' דקה מחבירתה על הסדר ודע שאם לא הפליג בנפוי או שלא הוציא עומר מג' סאין או עשרון מסאה כמו שאמרנו בהלכה שלפני זו לא פסל ואין כל אלו אלא למצוה ואין הלכה כר"ש שאומר שאפי' לכתחלה אין בזה קצבה ידוע ואפי' למצוה אין להם קצבה:
בשלש עשרה נפה. לשון הר"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע"כ. ומ"ש הר"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה"ל לכתוב ג"כ שאם לא ניפה בי"ג נפה כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב"ם בפ"ח מה"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע"פ דבפ"ח קאי אכולהו. לכך גם הר"ב ה"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש"י שכ' בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ע"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל"מ היא. וא"ה דהל"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל"מ כדאיתא בפ"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד:
שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש"י *):
