כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ:

ושתי הלחם. דכתיב (שם כ״ג) חמץ תאפינה:

כל המנחות נלושות בפושרין ומשמרן עד שלא יחמיצו כו': לישה הוא שמערבין הקמח במים ועריכה הוא שעורכין אותה ועוסקין בו בידים ואמר רחמנא במנחה לא תאפה חמץ וכבר נאמר לא תעשה חמץ ואמרה על שייחד המצוה שלא לאפות אותו מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני מביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קיטוף והוא ציור החלות שהוא חייב על כל פועל ופועל בפני עצמו ואמר עוד לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא יאפה חמץ ר"ל השיריים שהן לכהנים כמו שבארנו הן ג"כ אסור להחמיצן אבל מותר ללוש השיריים בדבש ולבשלן בו ואינו אסור אלא החימוץ בלבד:

נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. אע"ג דפושרין מחמיצין כדפי' הר"ב במ"ז פ"ב דפסחים מסיים הרמב"ם בפי"ב מהלכות הקרבנות והואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין:

ואם החמיצו שיריה. כתב הר"ב אבל מותר ללוש אותם בדבש. דאילו בקומץ הא כתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו:

עריכתה כו'. כתב הר"ב לפי שנאמר לא תעשה חמץ וכו' ת"ל לא תאפה וכו' ולמה יצאת וכו'. ואימא לחלקם איצטריך א"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי גמ'. ומ"ש הר"ב לאתויי קטוף וצ"ע אמאי שייריה תנא דמתניתין: