הַפָּרִים וְהָאֵילִים וְהַכְּבָשִׂים אֵינָן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרֻבִּים וְלֹא הָיוּ לָהֶם נְסָכִים, יָבִיאוּ פַר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְלֹא יִקְרְבוּ כֻלָּן בְּלֹא נְסָכִין:

תפלה של יד אינה מעכבת של ראש. רמב״ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן, לא יניח האחת עד שימצא האחרת, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא, דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מ״ד ע״א] הדר ביה מכח מה שהקשו לו ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה. והלכה, בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו, וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה:

הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה כו': כבר בארתי לך בתחלת דברינו על הסדר הזה שהקרבן שמקריבין יום עצרת שני חלקים הא' הוא מוסף היום שני פרים ואיל וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת והשני הוא שמקריבין עם שתי הלחם והוא הפר ושני אילים. וז' כבשים כולן עולות ושעיר לחטאת ושני כבשים שלמים והן כבשי עצרת וכל זה מדברי תורה וכן זכרנו לך פעמים כי מה שנא' בכאן הפרים והאילים והכבשים אינן מעכבים זה את זה ר"ל שאיל של מוסף היום אינו מעכב לשני האילים של קרבן הלחם ואין שני האילים מעכבין את האיל וכן הפר אינו מעכב לשני האילים וז' הכבשים הקריבין עם הלחם ולא שני הפרים מעכבים את האיל וז' כבשים של מוסף היום והכבשים ג"כ אינן מעכבים לזולתן ולא ז' כבשים של מוסף מעכבים ז' של לחם ולא של לחם מעכבים של מוסף ואין הלכה כר"ש:

הפרים והאילים והכבשים כו'. פירש הר"ב הנך דכתיבי בפ' אמור וכו' אינם מעכבין כו' של מוספין של עצרת כו'. דאילו דפ' אמור גופייהו מעכבי זא"ז דהויה כתיב בהו פירש"י יהיו עולה וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פנחס לא מעכבי אהדדי ומצינו לפרושי למתני' דפרים וכבשים דאין מעכבין בכה"ג נמי והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ומדברי הכ"מ בפ"ח מה' תמידין נראה דס"ל דדוקא באילים דפ' אמור איכא עיכובא אהדדי. ואין נ"ל דהא יהיו דבקרא אפר וז' כבשים נמי קאי ובפירש"י כמו שכתבתי דפרים וכבשים דחומש הפקודים לא מעכבי אהדדי. משמע הא דפ' אמור מעכבי אהדדי. ובפי' הרמב"ם דפר אינו מעכב לב' האילים וז' הכבשים הקריבים עם הלחם ויתכן לפרש דגם דעת רש"י כך הוא והא דיהיו דלעכב לא דרשינן אלא לכל מין ומין במספרו ולא למין על שאינו מינו. אבל בחבורו כתב כלשון הר"ב. ומדברי הכ"מ נראה דגירסא אחרת היתה לו בדברי הרמב"ם שבחבורו והא דלא מפרשים למתניתין בפרים אילים וכבשים דחג אמרינן בגמרא דכמשפט כמשפטם כתיב בהו דמשמע עיכובא:

רבי שמעון אומר אם יש להם פרים מרובים כו'. כתב הר"ב ומפיק לה מקרא דכתיב ואיפה לפר ואיפה לאיל וכי מדת פרים ואילים אחת היא כו' כתבו התוספות תימה דלפרוך וכי יש שם איפה ורש"י פירש ביחזקאל דאיפת קמח היה מביא להוציא סולת עשרון מן הסאה ואיפה ג' סאין והיינו ג' עשרונים לפר ואיפה לאיל [כמו ששנינו משנה ו' פ"ו] שתי הלחם שני עשרונים דג' סאין וכן של פר יש ג' מג' סאין שאם לא מצא כל כך מנופה יביא משל עשרון לסאה ושמן הין שנתות היו בהין וכה"ג שפירש"י בשמן יש לפרש באיפה שהיה שם איפה גדולה וקטנה ומה שמדקדק משום דנקט בכולה חד לישנא משמע שניהם שווין וכן דורש בספרי בפרשת כי תצא דא"ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר ג' עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה עכ"ל והיינו דכתב הר"ב והרמב"ם אין הלכה כר"ש משום דרבנן פליגי ומפרשי לקראי איפה גדולה ואיפה קטנה: