מְנָחוֹת י״ג · ג׳

יביא ששים עשרון מיירי דאמר פירשתי מנין עשרונות. אבל לא אמרתי שיהיו כולן בכלי א'. להכי אפילו רבי דקאמר לקמן [במ"ב] דמייתי מא' עד ס'. התם מיירי שאמר שיהיה כל נדבותיו בכלי א'. משא"כ הכא שלא פי' שיהיו כולן בכלי א'. להכי סגי שיביא ס' עשרונים בס' כלים. [אמנם אילה"ק א"כ ניחוש שנדר טפי ממנין זה [וכדלקמן מ"ד] י"ל דהתם אין מנין מורגל להקדשות זהב וכסף. משא"כ הכא מסתמא לא הקדיש טפי (ממנין) [כמנין] מנחות שמורגל בצבור ביום היותר מרובה [כלעיל פי"ב מ"ד]. ולחזקיה בש"ס ה"נ מיירי בכלי א'. ומתניתין אתיא כרבנן לקמן [מ"ב]:

אמנם כדי שלא תקשה מ"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ"ז מ"ה). או מ"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי"ב סי' י"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב"ד פטור מכלום. נ"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל"ז. אע"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב"ם פי"ז מקרבנות ה"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ"ב מ"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח"ל. אפ"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש"ס התם (נזיר די"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א"ע מכלום. אלא דלרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור עכ"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב"ח. יצא ידי נדרו. דבכה"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת"ל הכל. דלא תקשה מ"ש בש"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ"כ מ"ש הרמב"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. ובזה יובן ג"כ קו' התוס' (כתובות נ"ו א' ד"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע"מ שיגלח בב"ח דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א"ע לתרץ דבוריה. דמ"ש מאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב"ת (כפ"ב דנזיר מ"ד). ה"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. משא"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב"ת:

במשנה לבונה לא יפחות מקומץ עתוי"ט. ומש"כ דהרמב"ם בפט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו. אישתמיטתיה שדין זה ביאר בפי"א מהל' פהמ"ק הלכה י"ז וכמ"ד דמחלק: