העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, והעריך הכהן אותה וכו׳. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע״ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת כו': כבר נתבאר בסוף פרק ה' ממסכת זו ההפרש שבין מחבת ומרחשת וכן זכרנו בשלישי ענין שתי מנחות שנתערבו ושאר ההלכה הזאת מבוארת ואינה צריכה פירוש:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
הרי עלי שני עשרונים כו'. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת [מש"ה לא יצא] אבל הכא דאידי ואידי [כלי שנדר ושהביא] במחבת ואידי [ואידי] במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו אבל התם דלא פליג להו אימא לא. צריכא. גמרא:
[*הרי אלו פסולין. עיין בפירוש הר"ב בסוף המשנה]:
אמרו לו בכלי אחד נדרת כו'. יראה לי דהה"נ ברישא א"ל במחבת נדרת אלא דבמאי דסליק אשמועינן וה"ה לרישא. והרמב"ם בפי"ז מהלכות מעשה הקרבנות העתיק המשנה כצורתה:
ורתוי"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק"א א' רש"י ד"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס"ה א']. אמנם אעפ"כ אין להעמיד דברי רתוי"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה"ג הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א דעכ"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ"ט דזבחים]. וא"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש"י זבחים דפ"ז א' ד"ה א"ל לכתחילה]. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס"ז א']. עכ"פ הרי ע"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד"ז א]. כ"כ מזבח. וא"כ י"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא"כ מה מקשי הש"ס [זבחים דפ"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי"ל אע"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם עלה לא ירד. א"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא"כ מכ"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא"כ ל"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם נפדה רק לכלבים. ול"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל"ב ב'] וצ"ע:
