הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים, וּבִשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ:

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, והעריך הכהן אותה וכו׳. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע״ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי:

האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת כו': כבר נתבאר בסוף פרק ה' ממסכת זו ההפרש שבין מחבת ומרחשת וכן זכרנו בשלישי ענין שתי מנחות שנתערבו ושאר ההלכה הזאת מבוארת ואינה צריכה פירוש:

הרי עלי שני עשרונים כו'. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת [מש"ה לא יצא] אבל הכא דאידי ואידי [כלי שנדר ושהביא] במחבת ואידי [ואידי] במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו אבל התם דלא פליג להו אימא לא. צריכא. גמרא:

[*הרי אלו פסולין. עיין בפירוש הר"ב בסוף המשנה]:

אמרו לו בכלי אחד נדרת כו'. יראה לי דהה"נ ברישא א"ל במחבת נדרת אלא דבמאי דסליק אשמועינן וה"ה לרישא. והרמב"ם בפי"ז מהלכות מעשה הקרבנות העתיק המשנה כצורתה: