על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר"ב במשנה ד' פ"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ"ש הר"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ"ש שם בס"ד. ושוב מצאתי כך בגמ דתמיד פ"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא"ת השתא מ"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ"פ הר"ב שם בשקלים:
המכניסים עומדים בצפון. כתב הר"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון:
רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ"ב דמגילה. כמ"ש שם. ואפ"ה פסק הרמב"ם בפ"ה מתמידין כת"ק ונ"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת"ק דהכא:
והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת"ק דסוף מס' סוכה:
חל להיות ע"ש. וא"ת דהא פרישית במשנה ה' פ"ה דסוכה דכי מקלע יה"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ"ד] אמתניתין דספט"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה"כ. וכמ"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא"א ג"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע"פ מחלוקת שנויה וגם א"א לדחותה. א"כ כ"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה"כ כו' דה"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע"פ. החשבון לא ע"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג"כ בזמן שקובעים ע"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ"ש שם פי"ח. והזכרתי זה בר"ה פ"ב משנה ו' שאז עושין ג"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ"ע. ועיין עוד בסוף פירקין:
שעיר של יה"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב"ם:
נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו':
הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע"ש ששונאים ת"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ"ק דיומא [דף ט']. דאמר א"ל ר"ש בן לקיש לר"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות:
אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל"ת ולוקין עליו. כמ"ש הר"ב רפ"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ"ש התו' פ"ק דחולין דף י"ד. ואפי' להרמב"ם דבפ"ו מהמ"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ"ד אין עבוד באוכלים. כמ"ש בשמו במשנה ב' פי"ד דשבת אלא אף לרש"י והר"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ"ש שם. ואע"ג דהתוס' פ"ז דשבת דף ע"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ"ש כשא"א לאכלו אלא ע"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול:
