שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נִלּוֹשׁוֹת אַחַת אַחַת, וְנֶאֱפוֹת אַחַת אַחַת. לֶחֶם הַפָּנִים נִלּוֹשׁ אֶחָד אֶחָד, וְנֶאֱפֶה שְׁנַיִם שְׁנָיִם. וּבִטְפוּס הָיָה עוֹשֶׂה אוֹתָן. וּכְשֶׁהוּא רָדָן, נוֹתְנָן בִּטְפוּס, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַלְקְלוּ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
שתי הלחם. לחם הפנים נילוש אחד אחד. דכתיב ביה (ויקרא כ״ד) שני עשרונים יהיה החלה האחת, מלמד שנלושות אחת אחת. ומנין שאפייתן שתים שתים, תלמוד לומר (שם) ושמת אותם, שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם, דמשמע שהיה נותן שנים בשני דפוסים יחד בתנור. יכול אף שתי הלחם כן, תלמוד לומר ושמת אותם, שהיה לו לומר ושמתם, מה תלמוד לומר ושמת אותם, אותם אתה נותן שנים שנים בתנור ואי אתה נותן שתי הלחם שנים שנים אלא אחד אחד:
שתי הלחם נלושות אחת אחת ונאפות אחת כו': אלו המלאכות כולן קבלה וכן הגידו שהיו עושין אותן מימות משה ע"ה ועד ימיהם: ודפוס הוא ידוע ונקרא טפוס והיו ללחם הפנים ג' טפוסין אחד שנותנין אותן בו כשהוא עשוי והב' שאופין בתנור עד שהיה עומד בין שני אוירין וג' שנותנים אותן לכשיצא מן התנור:
שתי הלחם. לשון התוס' במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. דהכא תנן שתי הלחם. ובשמואל [א' י' ד'] כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. ולעיל פרק ואלו מנחות קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיה נ"א י"ד) ולא יחסר לחמו עכ"ל. ושמעינן דבמשנתינו ל"ג כגי' הספרים דגרסי גבי לחם הפנים שנים ואחד בלשון זכר. מדלא מייתו לה מהכא דנשנה בלשון זכר. וכן בגמ' גרסי' אחת ושתים. ומ"מ יש לי תמיהות על דבריהם דמה להם להביא ראיה משמואל. ובלחם הבכורים עצמם כתיב (ויקרא כ"ב) לחם תנופה שתים ותרגום אונקלוס תרין גריצין. ומה שהביאו ראיה מהמקרא דבלשון זכר נאמר מדכתיב ולא יחסר לחמו. זו אינה ראיה כלל שכינוי יחסר מוסב על האדם. וכענין שנאמר ביחזקאל [ד' י"ז] למען יחסרו לחם ומים. אבל נמצאו בלשון זכר בפרשת במדבר ולחם התמיד עליו יהיה. ובשמואל [א' י"ז י"ז] ועשרה לחם הזה. ועוד נאמר שם [כ"א] חמשה לחם. ובישעיה [כ"ח כ"ח] לחם יודק. ובתהלים [ק"ד ט"ו] ולחם לבב אנוש יסעד. ובמשלי [ט' י"ז] ולחם סתרים ינעם:
ונאפות אחת אחת. פי' הר"ב דכתיב ושמת אותם כו'. ואי אתה נותן שתי הלחם שתים שתים. אדעלמא קאי דהא בפעם אחת אין נאפות. אלא שתים בלבד:
ובטפוס היה עושה אותן. דת"ר ושמת אותם בדפוס. וכתבו התוס' וא"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי"ל דא"כ לכתוב ונתת אותם. אבל ושמת משמע שימה בדפוס. ע"כ. וכיצד נעשית בדפוס אכתוב בסוף מתני' ופי' בטפוס כתב הר"ב כמו דפוס פורמא בלעז. כמו טופסי גיטין. תוס'. ועיין בגיטין פ"ב משנה ד'. ומ"ש הר"ב כמין תיבה כו' כך הלחם היה לו ב' דפנות. כדתנן במשנה ה':
וכשהוא רדן. כתב הר"ב דפוס אחד היה לה בתנור כשהיא נאפית והיה מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש"י:
נותנן בטפוס. הן הקערות של שלחן כדאמר קערותיו אלו טפוסין וכפרש"י בפי' חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוס'. ועיין מ"ש במשנה ו'. ובגמרא ולהדרא לדפוס קמא. כיון דאפי לה נפחה. ומכאן דקדקו התוס' שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כמו שנראה מתוך הסברא. כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה. הא אין הדפוס מניחה: ועוד דבכל דוכתא משמע שהיה מדביקין את הפת בתנור. ואם בתוך הדפוס נתונה. אי אפשר להדביקה. ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בטפוס אין לדקדק דשייך רדייה מפני הדפוס. ולא מפני שהודבק בתנור. ע"כ. ולפי זה דברי הר"ב סתרי אהדדי דכתב ומתקן הבצק בתוך הדפוס והדר כתב וכשהוא רודה אותן מן התנור נמצא שמחוץ לדפוס הן. אבל נ"ל ליישב דבריו דס"ל שהדפוס שבתנור היה צר מהדפוס שבו נעשה ונמצא שבתוך הדפוס נעשה כפי הסברא אלא שהדפוס שבתנור הוא צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. והיינו דפי' שהוא רודה מן התנור. גם יכולה להנפח וצריכה דפוס גדול מן הראשון:
