רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הָעֹמֶר הָיָה בָא בְשַׁבָּת מִשָּׁלשׁ סְאִין, וּבְחֹל מֵחָמֵשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, מִשָּׁלשׁ הָיָה בָא. רַבִּי חֲנִינָא סְגָן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת הָיָה נִקְצָר בְּיָחִיד וּבְמַגָּל אֶחָד וּבְקֻפָּה אַחַת. וּבְחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד בְּשַׁבָּת וְאֶחָד בְּחֹל, בִּשְׁלשָׁה וּבְשָׁלשׁ קֻפּוֹת וּבְשָׁלשׁ מַגָּלוֹת:

רבי ישמעאל אומר העומר היה בא בשבת. כשחל ששה עשר בניסן להיות בשבת, העומר דוחה את השבת, שכל קרבן שזמנו קבוע דוחה את השבת ואת הטומאה והיה העומר בא משלש סאין, שהיו קוצרין שלש סאין שעורין ומניפין אותן בנפה עד שמעמידין אותן על עשרון אחד מובחר:

רבי ישמעאל אומר העומר היה בא כו': קצירת העומר אינה אלא ליל ט"ז בניסן כמו שיתבאר ולפעמים יהיה יום שבת וכבר זכרתי לך שכל חובות שקבוע להן זמן דוחין את השבת ואת הטומאה ומה שחייב הכתוב שיקצרו אותו בג' כדי שיגמר מעשהו במהרה כמו שיתבאר אח"כ והלכה כחכמים:

העומר. הוא של שעורין [כדתנן ברפ"ב דסוטה] ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותה מנחת [בכורים. שנאמר (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות. אלא רמיזת זמן. רמב"ם ריש משנה ד'] ונקרא שתי הלחם בכורים. וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן. אינם אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומכים היא קבלה בידינו. הרמב"ם סוף משנה ד'. ועיין בגמרא ריש פ"ט דף פ"ד: