נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. בְּנָאָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל, עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ בְּשָׁוֶה פְרוּטָה. נָטַל פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַחֲבֵרוֹ, הוּא מָעַל וַחֲבֵרוֹ לֹא מָעַל. נְתָנָהּ לַבַּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָחַץ, מָעַל, שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ, הֲרֵי מֶרְחָץ פְּתוּחָה, הִכָּנֵס וּרְחֹץ:

תלש. שער:

נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל כו': כשנטל אבן או קורה של הקדש אע"פ שפגם לפי שכבר חסר מן ההקדש הדבר ההוא לא מעל עד שיהנה כפי העיקר הנזכר וכשיתן אותן לחבירו כבר נהנה ומעל וזה שאמרנו וחברו לא מעל ע"מ שיהיה אותו החבר ההוא הגזבר שהיתה תחת ממשלתו וידו האבן הזאת או הקורה ולפיכך לא מעל לפי שתחת ידו היתה תחלה קודם שיתננה לו ותחת ידו נשארה אחר שנתנה ולא הגיעתו הנאה אבל הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתנו לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו וזה נהנה בקבלתה. ומה שאמר בנאה לתוך ביתו אין הענין שיבנה אותה באמת לפי שהוא מעל בלי ספק שכבר נהנה במה שהוסיף בבנין אותו אבן אבל ר"ל שנתן אותה דרך עראי על לול שיש בגג הבית או שסתם בה חלון באחד הכותלים שהרי לא הגיעתו הנאה עד שיתיישב ויהנה בו כשתמנע ממנו החמה והאויר ובלן הוא בעל המרחץ וההנאה שהגיעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו והיקש כפי אלו הענינים והדומים להם:

הרי זה לא מעל. פירש הר"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא"ת ומ"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א"צ חסרון. כדפי' הר"ב בספ"ג דמציעא. אלא שיתכוין לחסר וה"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ"ב דקמא דף כ' שי"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ"ש בריש פרקין:

נתנה לחברו הוא מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דב"מ דף צ"ט. במשאיל קרדום לחברו כו':

בנאה בתוך ביתו. כתב הר"ב ולא בנאה ממש דא"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ"ש אלא כגון שנתנה ע"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ"ש שם רפ"ט. ובלשון אחר פירש"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ"ק דף י"א התנה רש"י שמסתתה:

נטל פרוטה של הקדש כו'. הא תו למה לי. והרמב"ם בפ"ו מה"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא"י. אבל להר"ב. וכן פירש"י דרישא נמי בשוגג. וע"כ מיירי שנטל האבן ע"ד שהוא שלו כמ"ש לעיל בשם התוס'. ק"ל דתו למה לי:

נתנה לבלן כו'. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי"ל דבר תורה מעות קונות. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"מ מתני' בבלן נכרי ומש"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא וההיא לר"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: