מְעִילָה ד׳ · ג׳

וקדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפים זה עם זה למעילה. אבל לא לדבר אחר, כדאמרן דקדשי בדק הבית לית בהי פגול ונותר וטמא:

כל הפגולין מצטרפין זה עם זה כל הנותרין כו': כל הנבילות מצטרפות זו עם זו כו': דם השרץ ובשרו מצטרפין כלל אמר רבי יהושע כו'. כשיגמור שיעור כזית מפיגולין הרבה ר"ל מעולה והחטאת ומאשם ומשאר קדשים קלים יצטרף הכל וחייבין עליו כרת וכן הנותר וכן אם נגמר כזית בשר נבילה ואפילו ממינים הרבה הרי הוא מטמא טומאת נבלה אבל לענין אכילת נבילה אינה מצטרפת נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה עד שיאכל מאחד משתיהם כזית ואז ילקה משום נבלה וכן שמונה שרצים כשיתחבר מכלם כעדשה מטמא טומאת שרץ ועיקר בידינו דם השרץ כבשרו וכבר זכרנו פעמים וסמכו אותו בסיפרא למה שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ אמרו לרבות דם השרץ שיהא מטמא כבשרו ומן הראוי שתדע שבשר השרצים האוכל ממנו אחר מותם בכעדשה לוקה והוא מה שאמרו מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה אבל אם חתך השרץ חי ואכלו ואפילו חתך אבר שלם ואכלו אינו לוקה עד שיהא בו כזית וכן אם אכל מן השרץ אחר מותו אבר שלם פחות מכעדשה אונו לוקה ואע"פ שהוא מטמא כמו שיתבאר בתחלת אהלות לפי שהעיקר אצלנו איברים יש להם שיעור טומאה אבל לא לאכילה. כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו אינן מצטרפין זה עם זה הכלל הזה אמת וטומאתו ולא שיעורו כמו בשר המת ורקב שלו לפי שכל אחד משתיהן במגע ובמשא ובאהל אבל שיעור בשרו כזית ושיעור רקב שלו מלא חפניו כמו שנבאר בשני מאהלות ושעורו ולא טומאתו כמו בשר נבלה ובשר המת כל אחד משניהם שעורו בכזית אבל נבלה מטמא במגע ובמשא טומאת ערב ובשר המת מטמא באהל טומאת שבעה לא טומאתו ולא שעורו כמו בשר נבלה ובשר שרץ (לפי שפגולן נבלה) [צ"ל לפי שנבילה בכזית כו'] בכזית ומטמא במשא ושיעור שרץ כעדשה ואינו מטמא במשא וכבר זכרנו כל אלו העיקרים פעמים ועוד יתבאר לגמרי במקומותם מטהרות ויהיה סדר דברי ר' יהושע כן שכל זמן שישתנה דין הטומאה ושיעורה אינם מצטרפין וכן אם השוו בדין ונשתנו בשיעור וכן אם השוו בשיעור ונשתנו בדין:

כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס"פ:

וכל השרצים כו'. כתב הר"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז"ל הרמב"ם סוף פ"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן:

דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש"י: