חַטַּאת הָעוֹף, מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדְּשָׁה. נִמְלְקָה, הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָהּ, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהּ מְעִילָה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
חטאת העוף. הוכשרה ליפסל. כלומר משנמלקה נתוספה בה קדושה, שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים. ודוקא נפסלת בטבול יום. אבל לא מיטמאה לטמא אחרים, שכשם שטבול יום פוסל את התרומה כך הוא פוסל את הקודש:
חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה כו': כבר בארנו שענין הכשר הוא הכנה ולפיכך מה שאמר כאן הוכשרה ענינו שהיא מוכנת ומזומנת להפסל מטבול יום לפי שבשר קדשים שנוגע בהם טבול יום פסולין וזהו טבול יום שטבל ולא העריב שמשו או מחוסר כפורים וכבר בארנו בשני מכריתות מחוסרי כפרה הרי הן מופסלין ואין מותר לאוכלן ועוד יתפרש הפסול מן הטמא במקומו במסכת טהרות אח"כ אמר ובלינה רוצה לומר שלנה אחר שנשחטה נפסלת. מה שאמר הוזה דמה חייבין עליה משום פגול אין ענינו שיהא אפשר שתהא פגול אחר ההזייה שזה אי אפשר כשתעיין ענין הפגול כמו שבארנו אותו בשני מזבחים אבל אנו אומרים אי אפשר שיגמר בהם דין הפגול ויהיה האוכל ממנו חייב משום פגול אלא אחר הזית הדם לפי שמתנאי הפגול שיקרב המתיר כמצותו כמו שנתבאר בששי מזבחים וכן אחר ההזייה אפשר שיהיה נותר אם היא חטאת כשרה וראויה לאחר זמנה תהיה נותר אבל קודם ההזייה תהא פסולה בלינה בלבד לא בנותר וכן אחר ההזייה הוא שאם אכל ממנה טמא חייב כרת אבל קודם הזייה לא. אחר כך אמר ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים רק כולה לכהנים כבשר חטאת כפי מה שהקדמנו שאחר זריקה אין מועלין בו ודע זה שבארנו כאן והבן אותו בכל הפרק הזה כדי שלא נצטרך לשנות הפרק הזה בכל הלכה והלכה וכן הבן כי כל מ"ש בפרק הזה הכשר ר"ל הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם לא ענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעך שתוף הענין:
חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע"כ:
משהוקדשה בפה. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש"י. ויש לתמוה על הר"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח:
הוכשרה. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב"ם:
להפסל בטבול יום. כתב הר"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ"ב דטבול יום:
ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה. א"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'.
ובלינה. ולא קתני וביוצא דמתני' ר"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני:
הוזה דמה כו'. כתב הר"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר"ב לקמן בס"פ. ומ"ש בפרק דלעיל משנה ב':
ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ"ש בס"פ דלעיל:
