מְגִלָּה ד׳ · ה׳

הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא, הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה מְגִלָּה ד׳ ה׳, מתוך מסכת מְגִלָּה שבסדר מועד. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור. מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש. ומהאי טעמא נמי אין מפטירין:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

המפטיר בנביא הוא פורס על שמע כו': משום כבוד עצמו תקנו לו חכמים זה מאחר שהוא ממציא עצמו להפטיר ראוי הוא שיעשו על ידיו אלו המעשים המשובחים וכשהמפטיר בנביא קטן שאי אפשר לו לעבור לפני התיבה עד שיתמלא זקנו אביו או רבו יורדין במקומו לאלו הדברים ויהיה כאלו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו או בנו והכל שוה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

המפטיר בנביא. כתב הר"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל:

הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן:

והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר"ן. וכבר כתבתי ג"כ לעיל:

והוא נושא את כפיו. משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם:

אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב"ם:

עוברים. לשון הר"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · מְגִלָּה ד׳ ה׳

א׳
מקום שנהגו לברך יברך לאחריה. אבל לפניה מצוה לברך. ונוהגין לברך שלשה ברכות לפניה וא' לאחריה, בין ביום בין בלילה [תרצ"ב]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · מְגִלָּה ד׳ ה׳

א׳
במשנה והוא נושא א"כ. עי' תוי"ט וט"א שנדחקו בזה ול"נ דלפי דתנן פ"ה דברכות העובר לפה"ת כו' וא"א שם כהן אלא הוא ל"י את כפיו כו' ופירשו הפוסקים דאם יש כהנים אחרים זולתו אפי' הבטחתו כו' ל"י א"כ. להכי תני הכא והוא אף דעובר לפה"ת כדקתני מ"מ נושא א"כ באם הבטחתו כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית התוס' והפוסקים מהא דחולין נתמלא זקנו דהכא דוקא משום דרגיל להפטיר התירוהו בהבאת ב' שערות לבד:
ב׳
שם פוחח פירש"י שכרעיו נראים כו' הר"ן הקשה עליו מהא דלקמן בסנדל איני עובר אף יחף ל"י דמשמע דאחר עובר יחף [ועי"ש וברע"ב כאן]. ול"נ דיחף דהתם היינו בלא סנדל אבל מ"מ הוא מכוסה רגלים באנפילאות דומיא הא דמייתי הרא"ש ביומא סי' כ"ד מפדר"א פ' (מ"ו) אף ישראל יחיפי רגל ביוה"כ (לפנינו ליתא שם) ויוה"כ מותר באנפילאות לדעת ר"פ ועי"ש בגמ' (ע"ז) בהא דיליף איסור נעה"ס מיחף דקרא אבל קשה דהכא תני דאינו נושא א"כ ולקמן איתא מומין שאמרו כו' וברגליו ופירש"י משום דחולץ מנעליו וע"כ מיירי דרגליו יחפים ממש (עי' שו"ע סי' קכ"ח ס"ל) לכן נ"ל דיחף הוא רק בחלק התחתון דרגל ופוחח הוא שכרעיו נראים והיינו בגובה הרגל. ומה שהביא רש"י ראיה מתרגום עיין בתוס' ובהגרי"פ וגם סותר א"ע למה שפי' בערכין ס"פ השג יד וטעם דמתרגם כתב התוי"ט בשם הר"ן דלא הוי חשיבותא כ"כ דקטן מתרגם ועי' מש"כ לעיל בד"ה המפטיר ולשון הר"ן שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליו:
ג׳
שם ברע"ב ד"ה המפטיר בנביא מי שרגיל כו' וכ"ה ברש"י. נראה דהיה ק"ל דפריסת שמע ודאי קודם קה"ת היא וכמש"כ התוי"ט ולישנא דהמפטיר משמע שכבר הפטיר לכן פי' מי שרגיל דהיינו בימים שעברו והתוי"ט שכ"ע וכלומר מי שעתיד להפטיר כו' שחת כוונתו. ועי' לשון הר"ן ומש"כ התוי"ט לקמן בשמו דטעם דאין כבוד למפטיר הוא משום דאיתא אפי' בקטן לכאורה תמוה דהא תנן בסמוך דקטן קורא בתורה א"כ מאי גריעותא דמפטיר אבל הר"ן לשיטתו שכתב שם ולא שיהיו כולם קטנים או רובם כו':
נחלת הכלל · Vilna Edition