אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֶלָּא עַל תְּנַאי שֶׁאִם יִרְצוּ יַחֲזִירוּהוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִים אוֹתוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים, לְמֶרְחָץ וּלְבֻרְסְקִי וְלִטְבִילָה וּלְבֵית הַמָּיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה:

בית הכנסת לוקחים תיבה. ודוקא בית הכנסת דכפרים הוא דמצו מזבני לה. אבל בית הכנסת דכרכים כיון דמעלמא קא אתו לה הויא דרבים ולא מצו מזבני לה:

אין מוכרים בית הכנסת אלא על תנאי כו': זהו כשלא מכרו אותו אנשי הכפר כולם בהסכמה אבל אם מכרוהו זקני המקום כולם במעמד אנשי המקום כולם יכולים למכור ואפילו לעשות ממנו דירה לשתות בו יין תמיד. ואין הלכה כרבי מאיר ולא כרבי יהודה:

שאם ירצו יחזירוהו. ובגמרא דייקינן לוקח היכי דייר בה שהרי אם רצו להחזיר. נמצא לוקח משתמש בו בינתיים בשכר מעותיו והוי רבית. [כדתנן במשנה ג' פ"ה דבבא מציעא] ומשנינן ר"מ ס"ל צד אחד ברבית מותר. אי נמי דמיירי שמתנין להחזיר שכירת ב"ה וס"ל רבית על מנת להחזיר מותר:

מוכרין. אותה לשם חצר. עיין לקמן: