מְגִלָּה ב׳ · א׳

הקורא את המגילה למפרע שקרא תחילה מה שכתוב בסוף:

וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד"כ ע"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש"מ דבכה"ג קטן מוציא וצ"ע וה' יאיר עיני, עכלה"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ"ג דר"ה ופ"ג דסוכה ה"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס"ד דש"ס ברכות הנ"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א"כ רק דיוקא קמ"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ"ל באשה אע"ג דבדידה הו"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ"ל בדיוקא כנ"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ"ל [עי' מג"א ססקפ"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב"ן הנ"ל. אב"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע"ד דברי הר"ן ישרים למאוד, וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. כי כדברי הר"ן אלו ממש. כ' הר"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ"ג דסוכה [דל"ח א'] במ"ש בן מברך לאביו וז"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי"ל דאשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ"ל הר"ן, א"כ זהו בעצמו כוונת הר"ן במגילה במ"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס"ד דש"ס אבל למה דקיי"ל דחייבת בבהמ"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. אח"כ עיינתי במלחמות לרמב"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא"כ צ"ע נמי על דברי ע"ר שליט"א שרצה לקשר דברי הרמב"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב"ן לא ס"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא"כ ע"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס"ל נשים בבהמ"ז דרבנן, ע"כ וודאי ס"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל"כ ל"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע"כ דס"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס"ל כן. וזה כרמב"ן. וא"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא, א"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ"ה אין להקשות ארמב"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס"ל כרמב"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק"ל, דעכ"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ"ה בא"ח ק"ז, ובמג"א שמ"ג], והרי בש"ס חגיגה [ד"ו ע"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל"ג בה רבנן. ונ"ל דזה דוקא במצוות ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק"ש, מדטריחא להקיצו [כא"ח ע']. או י"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק"ש הנ"ל, אז במקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]:

במשנה אבל קורין אותה ללועזות בלעז. הר"ן כ' בשם הרמב"ן דדוקא בא"י לה"ק ע"ש ונ"ל ראיה לדבריו מדל"ק ללועזים משמע דר"ל לנשים לועזות דהן מסתמא א"י לה"ק כדלקמן (י"ח) מידי דהוה אנשים וע"ה ומיושב ג"כ דקדוק הט"א מדוע ל"ת אבל הלועז קורא לועזית דכיון דבנשים איירי והן בסתמא א"י לקרות מתוך הספר אפי' בלשון לעז ועי"ל דקמ"ל דאע"פ שא"י לקרות בעצמן וה"א דמקרי א"ר לבילה דקריאה וא"י בשמיעה דכה"ג הביא הש"א בתשו' ו' בשם הג"א דריש חולין ובשם הש"ל קמ"ל דאפ"ה יוצאין ולפ"ז נדחה ראייתו: