מַכּוֹת ג׳ · ט׳

וטמא של מוקדשין:

והקשני אדם הקשה כברזל ה"נ י"נ הגאב"דקק ק"ב מהו' יעקב צבי שליט"א, וז"ל הא לקי נמי משום לא יחל דברו, כמ"ש הרמב"ם ריש הל' נזירות, וא"כ תשעה לאוין נינהו. השבתי לו, ולמה לא הקשה מעלת י"נ נ"י לעיל מנה במשנה, היה שותה יין כל היום אינו [חייב] אלא אחת, והרי לרמב"ם ריש נזירות הנ"ל, עכ"פ חייב ב'. אמנם לפעד"נ למאי דמסיק הש"ס דהאי תנא לית ליה איסור חל על איסור ואפי' בכולל דאל"כ לתני שבועה בכולל בהדייהו, א"כ צריך ליישב האיך חלו זע"ז הנך ח' לאוין דנקט תנא. וע"כ צ"ל כרמב"ם בפי' המשניות. דבכל הלאוין דמתני' לא שייך אין אחע"א, דכל לאו הוא בגוף אחר, ור"ל דבכור שור הוא בגוף אחר, ופטר חמור הוא ג"כ לאו בגוף אחר. ולאו דכלאי בהמה בהדי הדדי קאתו עם הנך לאוי דלעיל כשנולדו. ולאו דכלאי כרם על גוף אחר, דהיינו הזרעים שנזרעו, ולאו דשביעית על גוף הקרקע, שהוא ג"כ גוף אחר. ולאו דיו"ט צ"ל דרמב"ם ס"ל דמיירי בר"ה של שביעית, דאז בהדי הדדי קאתו שביעית ויו"ט. ולאו דכהונה על גוף אדם, שהוא ג"כ גוף אחר. אמנם עדיין לא הביננו הרמב"ם איך יחול איסור נזיר על כהונה. וע"כ צ"ל דלרמב"ם מיירי שהזירו אביו בעודו קטן, אז חל עליו הנזירות אף כשגדל, וכמ"ש הר"ב ספ"ג דסוטה. וגם דברי הרמב"ם [בפ"ב דנזירות] יש לפרש דס"ל כר"ב בזה, דלא כתב שם רק שיכול להזירו עד שיגדיל. אבל שפיר י"ל דס"ל לרמב"ם דאותו נזירות שהזירו כשהיה קטן מתקיים גם אח"כ. וא"כ כשהגדיל בר"ה של שביעית, חל יו"ט ושביעית וכהונה ונזירות בפעם א' [ועי' יבמות דל"ג א']. א"כ מתורץ גם קושית מהרי"ץ י"נ נ"י, דהרי בכה"ג ליכא גם בל יחל דברו, שהרי לא דיבר כלום. ומה"ט י"ל נמי קושיתי דלעיל מהי' שותה יין כל היום דאינו חייב רק א', ולא נקט תנא לאו דלא יחל דברו, משום דלא פסיקא ליה, דמי לא מצי איירי בהזירו אביו בקטנותו. אולם גם בל"ז יש לתרץ הקושיא דמשו"ה לא נקט תנא הכא והתם לאו דלא יחל דברו, משום דתנא ושייר [ובפרט התם דלא אתי תנא לאטפויי בלאוי]. וכך כתב תוס' במכילתן [דכ"ב א', ד"ה מתקיף]. ואע"ג דקאמרי בגמ' תנא תני שמונה ואת אמרת תני ושייר אין הכוונה הכא דמדתני מנין ע"כ לא תני ושייר, אלא ר"ל דהתנא נקט כל השמונה, וביניהן יו"ט, וכיון דנקט יו"ט, אם איתא דמחייב איו"ט ב' הו"ל למנות ב' של יו"ט, דביו"ט לא שייך שייר, כיון דנקטי', [כך נ"ל פירוש דברי בעתוס', דאל"כ הרי במבשל ביו"ט נמי נקט מניין, לוקה חמש]. מיהו הא תינח יו"ט דנקטי' תנא, הו"ל למתני ב' הלאוין דכתיבי גביה. אבל לאו דבל יחל דברו לא כתיב בנזיר, רק מהיקישא דנדר נזיר יליף לה [כנדרים ד"ג א']. וכיון דלא כתיב בפירוש בנזיר, מצינן שפיר למימר דתני ושייר לי': וכמו כן צ"ל לר' חנניא בן חכינאי דנקט הלובש כלאים ג"כ במתני', ולא חש לתשובת ת"ק דאינו מן השם של חרישה. וקשה לדבריו דא"כ הו"ל למתני נמי דאכל איסור באותה שעה. ואי"ל משום דבאכילה אינו מוכרח שיאכל אז איסור משא"כ לבוש על כרחך כך הוא הדרך שיחרוש כשהוא לבוש. ליתא. דא"כ מה מקשי עולא בש"ס וללקי נמי משום זורע ביו"ט. וכי מוכרח שיזרע אז. ואת"ל דה"ק, דכמו כשחיפה ע"י חרישה הו"ל כזורע לעניין כלאים, ה"נ הו"ל כזורע לעניין יו"ט כמ"ש רש"י באמת בגמ'. ליתא, דאע"ג דר"ע היא דס"ל המקיים כלאים בכרם לוקה [וכדקאמר בש"ס], ור"ע מחייב אף בלאו שאין בו מעשה [ככריתות ד"ג ב'], עכ"פ היינו רק בכלאים, דדייק הכי. מדהוה מצי למנקט בהמתך לא תרביע ושדך לא תזרע כלאים. או הוה מצי למנקט, כלאים לא תרביע בהמתך ולא תזרע שדך, ש"מ דלהכי סמך כלאים לשדך, כדי שנבין נמי משמיעותא דקרא, כלאים שדך לא, ר"ל אפי' בלא זרעתו לא תניחנו. וא"כ ה"נ מחפה. והכי נמי אמרי' במ"ק [ד"ב ב'] דמחפה בכלאים לוקה משום מקיים. ועל כרחך מטעמא דאמרן. אבל בשבת או ביו"ט, וכי ס"ד דס"ל לר"ע דבשבת ויו"ט יהיה צריך לעקור ולתלוש מקודם כל השדות והגינות כדי שלא יתחייב כשיקיימן. על כרחך דלא מחייב בשבת אמקיים לר"ע, א"כ לא מחייב נמי אמחפה לרבנן. אע"כ דקושית עולא לאו אמחפה בכלאים קאי, אלא דעולא ק"ל דהו"ל למנקט דבהדי דחרש זרע. וא"כ קשה שפיר קושיתנו וכי מוכרח לזרוע בשעת חרישה. על כרחך צ"ל דאע"ג דאין הדרך כן מקשי דהו"ל למתני זורע, מדהוא מאותו עניין של חרישה. א"כ לר"ח בן חכינאי דנקט נמי לובש כלאיים אע"ג שאינו מעניין של חרישה, הו"ל למנקט נמי אוכל. אע"כ כדאמרן, דבכל מילי דלא נקט מהם קצת במתני', י"ל תני ושייר ודו"ק]:

במשנה א"ל אינו השם. כה"ג בכריתות (ר"ד י"ג) במשנה:

שם א"ל אף הנזיר לא הוא השם. וכתב הרע"ב ומיהו ת"ק כו' לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אא"כ הולך עמהם ומנהיגם אף דאריו"ח בב"מ (צ' ב') דהנהיג בקול חייב וזה אפשר מרחוק מ"מ חרישה א"א שלא ילך אחריהם להחזיק הקנקן כדאיתא שם (פ') והשתא דאתינן להכי י"ל דמיירי שע"י החרישה הסיט עצם כשעורה: