מַכְשִׁירִין ו׳ · ז׳

זיעה. בלשון ערב ער"ק.

ליחה סרוחה בלשון ערב אלקי"ח ושוה היא אם שותת משטח הגוף או אם יצא ברקיקה:

והראי. צואה:

והדם היוצא עמהם. ר"ל הדם היוצא עם הליחה הסרוחה או עם הצואה:

ומשקה בן שמונה. ר"ל שנולד מח' חדשים כל משקה שיצא ממנו מן המשקין הן מכשירין בשלם מן האנשים ואינן מכשירין בילוד הזה לפי שהעיקר אצלנו בן שמונה חי הרי הוא כאבן:

ומי טבריא. הן מים שיש בהן איכות שמשתלשלים בהן כששותין אותם יוצאים המים זכים כמו שנשתו אמנם בעבור יציאתן מבית הרעי אינם משקה וענין אמרו לא מטמאין ואפי' יצאו אלו הליחות מן הזב. ואמרו בזב יכול זיעה וליחה סרוחה והרעי יהיו טמאין ת"ל זובו טמא הוא הוא טמא ואין אלו טמאין ור"א אומר כי דם שחיטה בבהמה וחיה ועופות טמאים:

ודם הקזה לרפואה. מטמא ומכשיר והן משקין ואין הלכה כר"א ולא כרבי יוסי והלכה כרשב"א שאמר חלב הזכר אינו משקה:

הזיעה. עיין ברפ"ב:

והשותה מי טבריה. הן מים שיש בהן איכות שמשלשלים בהן כששותין אותן. הרמב"ם:

חלב הזכר טהור. כתב הר"ב דלא חשיב משקה. וז"ל הר"ש חלב הזכר טהור כלומר ואינו מכשיר. דחלב היוצא מדדין של זכר לא חשיב אלא כזיעה בעלמא: