הַחוֹבֵט עַל הַשֶּׁלַח, חוּץ לַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. לְתוֹךְ הַמַּיִם, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף לְתוֹךְ הַמַּיִם בְּכִי יֻתַּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ עִם הַצּוֹאָה:

וכן לבהמתו. שהפיל את הבהמה בשכרותו בנהר, והיו עליו מי טבילה, ועל הבהמה מים לרצון:

שלח. העור בצמרו כמו שמפשיטים אותו כאשר יחבט אותו במטה והוא חוץ למים כונתו בלי ספק הוצאת המים והוא כמו מרעיד את האילן להשיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם אמנם כשנחבט והוא בתוך המים אין כונתו יציאת המים מן העור כיון שהוא שקוע במים וא"ר יוסי כי אז ג"כ הוא מתכוין שיצא המים הנכנס בגופו עם מה שנתלה בו מן הצואה וע"כ מכשיר הדבר שיצא ממנו ונתז ואפי' בתוך המים ואין הלכה כר"י:

השלח. פי' הר"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן:

בכי יותן. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב"ם: