הַמְעָרֶה מֵחַם לְחַם, וּמִצּוֹנֵן לְצוֹנֵן, וּמֵחַם לְצוֹנֵן, טָהוֹר. מִצּוֹנֵן לְחַם, טָמֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַמְעָרֶה מֵחַם לְחַם וְכֹחוֹ שֶׁל תַּחְתּוֹן יָפֶה מִשֶּׁל עֶלְיוֹן, טָמֵא:

השמר בביאור המשנה הזאת מה שזכרתי לך בהלכה אשר לפניה והוא כי הכלי אשר יריק ממנו טהור ואשר יריק אליו טמא וטעם אמרו מצונן לחם טמא לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק יתחמם בהיות קצהו בכלי החם ויעלה ההבל עם הנצוק מתוך הכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וע"כ שב טמא לפי שההבל החם חבר ביניהם והוא עולה מן הטמא אל הטהור ור"ש אומר כי הענין הזה עצמו חייבנו לומר במי ששפך משקה חם טהור בכלי שיש בה משקה טמא יותר חם ממנו לפי שמן הטמא הזה שהוא יותר חם יעלה הבל רותח עם הנצוק ויוסיף בחמימות המשקה הטהור וזהו פי' אמרו כחו של תחתון יפה משל עליון טמא ואין הלכה כר"ש לפי שכיון ששניהן חמין ואע"פ שהתחתון יותר חם מן העליון לא יראה לו פעולה ברורה במשקה אשר שופך ממנו:

*[מהם לחם טהור. עיין מ"ש במשנה דלקמן]:

מצונן לחם טמא. פי' הר"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר"ש. וקצת קשה לי דא"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא"א בלא ניצוק. אבל הרמב"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ"כ בחבורו פ"ז מהט"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר"ש שמתחיל כלשון הר"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב"ם) לפי שענני החמין כו' *[ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא"כ גם דברי הר"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב"ם אח"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר"ש מעולם לא ראה חבור הרמב"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד:

*[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ"ג דין ו']: