פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם, פָּשַׁט מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּנְטָלָן, יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהַפֵּרוֹת טְהוֹרִים. וְאִם חָשַׁב שֶׁיּוּדְחוּ יָדָיו, יָדָיו טְהוֹרוֹת וְהַפֵּרוֹת בְּכִי יֻתַּן:

יתחיל מן ההלכה הזאת שטבילת ידים אינה צריכה כוונה וכבר העמיד הש"ס ההלכה הזאת בפירות חולין אמנם אם היו פירות מעשר או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר אינו אפשר לו בלתי שיתכוין לטהר ידיו או ישארו בטומאה ואע"פ שהטבילן במים כיון שלא נתכוין דומיא דטבילת כל גופו שהיא צריכה כוונה כמו שביארנו בחגיגה:

ידיו טהורות. כתב הר"ב דלא בעינן כוונה לחולין. אבל אם היו פירות מעשר וכו' כ"כ הרמב"ם בפירושו. וז"ל וכבר העמיד הגמרא ההלכה הזאת בפירות חולין. אמנם אם היו פירות מעשר. או מה שהוא יותר קדוש מן המעשר כו'. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א נר"ו דלפירות דמעשר אפילו לאוכלן א"צ נטילת ידים (כמ"ש במשנה ה' פ"ב דחגיגה) והגמ' שהזכיר הרמב"ם. הוא גם שם בחגיגה דף י"ט. ובפ"ב דחולין דף ל"א. ולא הוזכר פירות. ויתכן להגיה פת במקום פירות. עכ"ד. וקושיתו קושיא עצומה. אבל מה שרוצה להגיה לא יתכן בעיני. דבמתניתין פירות תנן. ועלה קיימי הר"ב והרמב"ם דהרי כתבו אם היו כו'. ועוד אפילו אי גרס פת. אכתי קשיא. דהא א"צ כוונה אף לתרומה. וכ"ש למעשר לנגיעה אלא לאכילה. כמ"ש שם במשנה ו':

והפירות בכי יותן. פי' הר"ב ומוכשרים לקבל טומאה מכאן ולהבא. היינו לאחר שהעלם. דכל זמן שהם מחוברים במים לא מתכשרי כדתנן לעיל בצנון. תוס' פ"ב דחולין דף ל"א (ד"ה ופירות):