עצים שנפלו עליהם משקים. פי' הר"ב טמאין. וכן פי' הר"ש. ואם כן הוו דומיא דשנינו במשנה ה' פ"ק דמקואות מאימתי טהרתן וכו'. אבל יותר נראה פי' הרמב"ם דמפרש לה לענין הכשר. וז"ל אלו המשקים הן שאר ז' משקים. כגון שיפיל עליהן שמן או דבש ברצון. ואח"כ ירדו עליהם מי גשמים שלא ברצון. ורבו מי גשמים על המשקים. אותן משקים אינן מכשירין. ע"כ. והוציאם כו' אע"פ שרבו טמאים וכלומר הרי כולן לרצון. וכ"כ בחבורו פרק י"ג מהט"א (הלכה ב'). אך מהתוספתא שאכתוב בסוף המשנה. נראה קצת כפירוש הר"ש והר"ב:
בלעו משקים טמאים. הכא גם להרמב"ם מיירי במשקין שהם טמאים:
אף ע"פ שהוציאם כו' טהורים. כתב הר"ב דלא נגעו כו'. כ"כ הר"ש. ותמיהה לי דאכתי מאי קמ"ל פשיטא כשלא נגעו שלא נטמאו. והרמב"ם פ"ט מהט"א (הלכה ו') מסיים והסיקן התנור טהור. ואין המים שעליה מתטמאין מן המשקים הבלועין בהן. ועיין בסמוך:
ולא יסיקם כו'. כתב הר"ב ולא אמרינן דסוף משקה טמא הבלוע כו' כדתנן בפ"ט דכלים משנה ה'. ומ"ש הר"ב דבעצים שהאש שולטת בהן כו כלין המשקים שבתוכן כו' וכ"כ הר"ש. ומסיק דממלתא דר"ש מוכח שנפלט המשקה הבלוע לא קשיא. דר' שמעון איירי בעצים לחים שאין האור נאחז בהן כל כך. עד כאן. ומדברי הרמב"ם נראה דבהא פליגי ר"ש ורבנן. דלר' שמעון אין לטהר אלא בלחים. אבל ביבשים מטמא מפני פליטת משקים הבלועים. וס"ל שיכולים להפלט. ולרבנן טהורים לפי שאין יכולים להפלט. אבל מדברי התוספתא שאביא בסמוך. נראה דלא כהרמב"ם:
רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן ורבו כו'. טהורים. תניא בתוספתא רבי שמעון אומר אם היו לחין והסיקן. ורבו משקים היוצאין מהן על המים שבלעו. טהורין מק"ו. ומה אם מי גשמים שהם עלולים לקבל טומאה. מטהרין ברוב. מי פירות (מפרש הר"ש מים היוצאין מן העצים לחין. כמי פירות חשובים לכל דבר) שאינן עלולין לקבל טומאה. אינו דין שיטהרו ברוב. אמר ליה לא. אם אמרת במי גשמים שמטהרין את הטמאין. תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין. ע"כ. הא קמן דלא כדברי הרמב"ם דלעיל אלא רבנן חולקים עמו בלחים. דס"ל דבלחים אין לטהר. דהואיל ויוצאין יצאו ואין *דבר לחלוחתן מבטלין כלל. וגם מהתוספתא זו משמע דרישא דמתניתין עצים שנפלו עליהם משקים בטמאים מיירי. ולענין טומאה. דלא כהרמב"ם דמכאן היה ר"ש דן הק"ו שמי גשמים מטהרין ברוב. ומיהו י"ל דממתניתין ג' דפ"ב היה דן:
