הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה, נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. אִם מֵחֲמַת עַצְמָן, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְטַנֵּן בְּחֹל, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִנִּין בְּחֹל, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים, לֹא עֲשִׂיתֶם טָהֳרָה מִימֵיכֶם:

טננו. מטפיחין והטמנה יטמין בחול כדי שיטפיח הדבר ההוא הטמון וזה לשון בלי מפורסם אצלנו וענין אמרו מחמת הסלע מחמת (העריבה) [הקרקע] שיתלחלחו מן הלחלוחית אשר בעצם הקרקע ובעצם החרס:

ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן. לשון מהר"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ"כ הראב"ד (שם הלכה ח') וז"ל. נ"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע"כ אבל הרמב"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם):