מַעַשְׂרוֹת ה׳ · ח׳

שום בעל בכי. הם השומין חריפין מאד ואינם ראוין לאכילה והאוכלן עיניו יורדין דמעות ולפיכך נקרא בעל בכי:

בצל של רכפא. הוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל עין האדם מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא (שמואל ב כ״ב:י״ב) ואולי הם מיוחסים למקום מן המקומות:

וגריסין הם הפולין הטחונים ומן הפולין מין אחד שהגרגרים שלו גדולים מרובעין מיוחסים למקום והוא הידוע כגריס הקלקי:

ועדשים המצריות. הם העדשים שהקצה האחד שלהם חד ואלו המינים הם מדבריות אינם נזרעות בגנות וחזקתן מן ההפקר ולפיכך פטורין מן המעשרות:

וקרקם בערבי קלקאס והוא ממיני הכרוב ויש אומרים ממין הפול:

וקוטנין ממיני העדשים וכבר בארנו פעמים (פ"ו מ"י דפאה ופ"ט מ"ו דתרומות) כי לוף מין ממיני הבצלים: ואמרו העליון אמרו בגמרא כי שיטת המאמר כן הזרע העליון של לוף ופירשנו פעמים כרשים שהם חציר:

וצנונות. ידוע: ואמרו שאע"פ שאביהן תרומה הרי אלו יאכלו רוצה לומר בזה המאמר כי כשיהיה אחד מאלו הזרעים רוצה לומר זרעוני גנה שאינם נאכלים תרומה וזרעם שהצומח ממנו חולין שאין אומרים גדולי תרומה תרומה אלא כשהזרע הזרוע ראוי לאכילה אבל אלו שאינן ראוין לאכילה מותר לאכול גדוליהן אע"פ שעיקר זרעם הוא תרומה והלכה כסתם:

[*שום בעל בכי. לפירוש השני של הר"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר"ש אע"פ שלא פירש בעל כפירוש הר"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג"כ לפירוש הא' של הר"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג"כ פירוש הא' של הר"ב. ואח"כ כ' וי"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע"כ]:

[*וגריסין הקילקין. כתב הר"ב כדתנן בנגעים. רפ"ו]:

[*שאף על פי שאביהן תרומה. כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר"ש]:

סליק