הַמְקַלֵּף שְׂעוֹרִים, מְקַלֵּף אַחַת אַחַת וְאוֹכֵל. וְאִם קִלֵּף וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ, חַיָּב. הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת שֶׁל חִטִּים, מְנַפֶּה מִיָּד לְיָד וְאוֹכֵל. וְאִם נִפָּה וְנָתַן לְתוֹךְ חֵיקוֹ, חַיָּב. כֻּסְבָּר שֶׁזְּרָעָהּ לְזֶרַע, יַרְקָהּ פָּטוּר. זְרָעָהּ לְיָרָק, מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הַשֶּׁבֶת מִתְעַשֶּׂרֶת זֶרַע וְיָרָק וְזֵירִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מִתְעַשֵּׂר זֶרַע וְיָרָק אֶלָּא הַשַּׁחֲלַיִם וְהַגַּרְגִּיר בִּלְבָד:

הסוחט זיתים על בשרו. לסוך גופו:

מקלף. מסיר הקליפה העליונה:

מנפח. מנער מיד ליד כמו מחליף מיד ליד אותן החטים כדי שיסור מהם הפסולת ונקראים השבלין המהובהבות באש מלילות כי המלילה בלשונם היא המעיכה והעשוי בין האצבעות וכפות הידים:

מתעשרת זרע וירק. ענינו שחייב במעשר הזרע והנכרת מן העלין:

השבת ג"כ נקרא בערבי אל שבת:

זרע וירק וזירין. פי' הזרע והעלין והגבעולין וזירין הם הגבעולין הנעשין בראשי קצת הצמחים שבהם היה הזרע ואלו הגבעולין נראין מאד לעין בשבת והם כמו שקדים ארוכים:

ושחלים נקרא בערבי חבא לשאר.

וגרגיר ג"כ בערבי גרגיר ובלע"ז אירוגה ואלו השני מינין מתעשרין זרע וירק ואפי' זרע אותם סתם ולא פירש כי כוונתו על הזרע בלבד והלכה כחכמים:

[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ"ל שהוא דעת רש"י שפי' בפ"ק דביצה דף יג ע"ב וז"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ"ל דרש"י מפרש קבע ור"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב"ם בפ"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]: