הַמַּעֲלֶה פֵרוֹת מִן הַגָּלִיל לִיהוּדָה, אוֹ עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, אוֹכֵל מֵהֶם עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, וְכֵן בִּיהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַשְּׁבִיתָה. וְהָרוֹכְלִין הַמְּחַזְּרִין בָּעֲיָרוֹת, אוֹכְלִים עַד שֶׁמַּגִּיעִים לִמְקוֹם הַלִּינָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן הוּא בֵיתוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
מתקנים ודאי. שהנותן לא עישר דסבר הוא שיאכלו בשוק ולא בעי עשורי, וכיון דהכניסום לבית הוקבעו. ודוקא שנתן להם דבר מועט שראוי לאכלו בשוק, אבל אם נתן דבר מרובה, או שהיה המקבל אדם שאין דרכו לאכול בשוק, או הדבר הניתן אינו נאכל כך כמות שהוא, בכל אלו הוי כאומר הכניסו לבתיכם, ואסור לאכול מהם עראי דמסתמא כבר הוקבעו למעשר:
מקום השביתה הוא מקום שהוא שובת בו ביום השבת:
הרוכלים המחזרים בעיירות. עם הבשמים ההולכים מעיר אל עיר ומכפר אל כפר ואמר בכאן שהם רשאים לאכול כל היום מה שנותנים שם מן הפירות אע"פ שהם נכנסין בבתים עד שיגיעו למקום הלינה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' יהודה:
ר"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. פירש הר"ב אע"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר"ש. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה':
[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'. לשון הר"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע"פ שלא לן שם וכו' ]:
