עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית, הָיָה בִעוּר. כֵּיצַד הָיָה בִעוּר, נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לִבְעָלָיו, וּמַעֲשַׂר עָנִי לִבְעָלָיו. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כַּתְּרוּמָה. הַתַּבְשִׁיל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְבַעֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר:

וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר:

כבר בארנו פעמים (פ"ד מ"ג דדמאי) במה שקדם כי בשנה השלישית והששית מן השבוע שיוציא מעשר עני במקום מעשר שני ואמר הש"י (דברים יד) מקצה שלש שנים ואמר (שם לא) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות ואמרו מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל יכול חג הסכות תלמוד לומר (שם כו) כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח לפי שלא יחול פסח מן השנה הרביעית אלא אחר שנגמרה כל מה שצמח בשנה השלישית ממה שהוא חייב מעשר עני וכמו כן כל מה שצמח בששית שהיא גם כן שנת המעשר וענין מתבערים שיתבערו ויאבדו אותן הפירו' עד שלא ימצא מהם אצלו וברשותו כלל לפי שנאמר (שם) בערתי הקדש מן הבית ואמר ר"ש כי הבכורים אם נשאר מהם כלל שיתנם לכהן כמו שנותנין לו התרומה ואינו חייב להשליכם או לשורפם וענין הבעור בכאן שיתן מכל הצמחים כל המתנות שנתחייב לתתן ושיתן כל מתנה לבעליו ומה שהוא חייב לאכלו כגון מע"ש ונטע רבעי ומאבד מה שנשאר ואם היה אצלו תבשיל ממעשר שני אומרים ב"ה הרי הוא כמבוער לפי שאם ישאר וישהה יפסיד ואין הלכ' כרבי שמעון:

ערב יום טוב הראשון של פסח. והרמב"ם בפ' אחד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ"ל. וא"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ"ל דה"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ"י] והא דתנן במשנה ה פ"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]:

של פסח. כתב הר"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד:

[*מעשר ראשון לבעליו. פירש הר"ב ללוים. ועיין במשנה טו]:

והבכורים. עיין בפ"ב דבכורים משנה ב:

התבשיל. פירש הר"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ"ב וח דפ"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ"ז. והרמב"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י: