כבר זכרנו במה שקדם (דמאי פ"א מ"ב) כי מזה הכתוב למדנו שמעשר שני אסור לאונן וזכרנו עוד שהאונן נקרא האדם שימות לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם יום הקבורה מדרבנן אבל מדאורייתא יום המיתה בלבד הוא אונן והקרובים שאדם חייב להתאבל עליהם הם אביו ואמו ובניו ובנותיו ואחיו ואחיותיו ואשתו:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
[*ולא נתתיו לאוננים אחרים. לא ידעתי ממאי מפיק להא. דלמא למת דוקא]:
ומשרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ר"ל אפילו כרם שסמוך לחומה נפדה ולא יעלוהו שיפסידו לסוחרים בקלקול שער הפירות:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · מַעֲשֵׂר שֵׁנִי ה׳ י״ב
א׳
הבאתיו לבית הבחירה. לכאורה לא מצינו דמצוה להביאו לביהמ"ק. מצותו אינה רק לפנים מן החומה. וכן קשה הא דבפ"ב דבכורים מ"ד דלא חשיב הא דבכורים טעונין הבאה לעזרה משא"כ במעשר. ועי' מכות (י"ט) דבהמבואר שם י"ל קצת:
ב׳
בסוף מכילתין. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. פי' המפרשים בזה דחוק ול"נ דר"ל דעד ימיו כ"א שלקח תבואה מע"ה היה צריך שאלת חכם איך יתנהג בהפרשתה אבל הוא תיקן תקנה קבועה ודרשה ברבים. ומעתה נודע לכל דיניו בפרטיו: