בַּמִּנְחָה בְיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן הָיוּ מִתְוַדִּין. כֵּיצַד הָיָה הַוִּדּוּי, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי. נְתַתִּיו לַלֵּוִי, זֶה מַעְשַׂר לֵוִי. וְגַם נְתַתִּיו, זוֹ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, זֶה מַעֲשַׂר עָנִי, הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַוִּדּוּי. מִן הַבַּיִת, זוֹ חַלָּה:

כבר בארנו כי בכל מקום מעשר שני ונטע רבעי קודש ומעשר לוי הוא מעשר ראשון ואמרו וגם נתתיו ללוי יורה על מעלה שניה קדמה לו לפי שמלת וגם אצלם תוספת כמו הנוסף עליו ומעשר עני ולקט ושכחה ופאה הם חקי גר יתום ואלמנה מן הבית זו חלה לפי שאין שם חק יהיה במה שבבית בלבד אלא החלה החייבת בעיסה:

במנחה ביום טוב האחרון. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל:

מתודין. כתב החכם מהר"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ"ד:

[*זה מעשר שני. עיין מה שכתבתי בשם הרמב"ם במשנה יג]:

זו תרומה ותרומת מעשר. לשון הר"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור"ש פוטר [בפ"ב דבכורים ולעיל מ"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע"פ שאינן מעכבין. הרמב"ם בפרק י"א כתב אע"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין: