פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן וְעָבְרוּ בְתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם, יַחֲזֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶן וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלָיִם. וְשֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, סַלֵּי עֲנָבִים לַגַּת וְסַלֵּי תְאֵנִים לַמֻּקְצֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי, לֹא נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל פֵּרוֹת שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שֶׁיִּפָּדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְעַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל פֵּרוֹת שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלָּהֶם וְיֵאָכֵל בִּירוּשָׁלָיִם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בְּכָל מָקוֹם. וְהַדְּמַאי, נִכְנָס וְיוֹצֵא וְנִפְדֶּה:

כבר קדם לנו כי פירות מעשר שני כשנכנסו לירושלים אסור להוציאם אלא שנאכלות לשם וכל זמן שלא יגיעו לירושלים יכול לפדותם ויעלו המעות לירושלים ועוד אצלנו עיקר אחר ושמרהו והוא שאין פודין מע"ש בירושלים וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהן מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה אלא יאכל בירושלים ולפיכך יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת שעדיין נשאר לגמר מלאכתן הדריכה והסחיטה או סלי תאנים למוקצה שנשאר ג"כ ליבשן ב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום כדין פירות מעשר שני שלא נכנסו לירושלים:

והדמאי נכנס ויוצא ונפדה. ענינו כי מעשר שני של דמאי נכנס לירושלים ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו וזה אסור לעשותו במעשר שני של ודאי וכבר נתבאר לך זה בתחלת מסכת דמאי ואין הלכה כר' שמעון בן יהודה במה שפי' מחלוקת ב"ש וב"ה:

יחזור מעשר שני וכו'. פירש הר"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ד:

והדמאי. פירש הר"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר"ב בפ"ק דדמאי מ"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ"ב סי' ט' וסי' י"א פסק כהך ירושלמי:

נכנס ויוצא ונפדה. כתב הר"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ"ש דאצטריך. ולשון הר"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה: