מִי שֶׁהָיוּ מִקְצָת בָּנָיו טְמֵאִין וּמִקְצָתָן טְהוֹרִים, מַנִּיחַ אֶת הַסֶּלַע וְאוֹמֵר, מַה שֶּׁהַטְּהוֹרִים שׁוֹתִים, סֶלַע זוֹ מְחֻלֶּלֶת עָלָיו. נִמְצְאוּ טְהוֹרִים וּטְמֵאִים שׁוֹתִין מִכַּד אֶחָד:

הטמאים אסורים לאכול מעשר שני לפי שהוא קדש וצריך אתה לדעת איך תהיה טומאתן ואז תדע איך תהיה צורת שתייתם והוא שהם אם היו טמאים בשאר מיני הטומאות מלבד זיבות אפשר שיהיה המשקה אותם טמא ובתנאי שלא יגע ביין ויהיה הכוס מחרס כי העיקר אצלנו כלי חרם אינו מטמא מגבו כמו שיתבאר במקומות ממה שאנו עתידין לבאר אבל אם היו טמאין בזיבות אין להם רשות להשקות הטהורים כי הזב מטמא כל מה שיטלטל ולפיכך צריך שיהיה המשקה אותם טהור והדבר שישתו הטהורים יהיה מעשר שני וכאילו קנאו בזה הסלע של מעשר שני ויצא הסלע לחולין כדין מעות מעשר שני שהוציאם במאכלות:

מה שהטהורים שותים וכו'. פי' הר"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ"ש הראב"ד דמתני' כר"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ"ש הר"ב במ"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ"ב:

נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'. וכתב הרמב"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע"פ אלו התנאים: