הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה, לֹא יָצָא הָעוֹר לְחֻלִּין. כַּדֵּי יַיִן פְּתוּחוֹת אוֹ סְתוּמוֹת, מְקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִמָּכֵר פְּתוּחוֹת, לֹא יָצָא קַנְקַן לְחֻלִּין. סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים עִם הַכְּלִי, לֹא יָצְאוּ דְמֵי הַכְּלִי לְחֻלִּין:

ולא יאמר אדם לחבירו בירושלים. לעיל איירי חוץ לירושלים, והכא קמשמע לן דאפילו בירושלים שקונין בדמיו מאכל ומשתה אינו רשאי להחליף:

מעות מעשר שני מותר לקנות מהם בהמה לבשר תאוה אבל אסרוהו ואמרו אסור לקנות בהמה ממעות מעשר שני אלא לשלמים וכן אמרי' בברייתא בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה ומבריחין אותה מעל גבי המזבח חזרו לומר לא יקחו ומה שאמר בכאן כי מי שקנה חיה לזבחי שלמים וזה אסור כי הקרבן אינו בא מן החיה למאמר הש"י (ויקרא א׳:ב׳) מן הבקר ומן הצאן או מי שקנה בהמה לבשר תאוה והוא גם כן אסור ומה שאמר שאין העור יוצא לחולין לפי שאינן ראוים לאכילה על הדרך שחשבו:

אין העור יוצא לחולין. פי' הר"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן:

לא יצא קנקן לחולין. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר"ש. ועיין מ"ש בריש פ"ג: