כִּלְאַיִם ט׳ · ב׳

הַשִּׁירָיִים וְהַכָּלָךְ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, אֲבָל אֲסוּרִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעָיִן. הַכָּרִים וְהַכְּסָתוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. אֵין עֲרַאי לְכִלְאָיִם. וְלֹא יִלְבַּשׁ כִּלְאַיִם אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה, אֲפִלּוּ לִגְנֹב אֶת הַמֶּכֶס:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה כִּלְאַיִם ט׳ ב׳, מתוך מסכת כִּלְאַיִם שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בגד פשתים:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

שיריים וכלך מיני משי הם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתים והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר:

אין עראי לכלאים. ר"ל שאסור ללבשם אפי' בדרך עראי כמו שנתבאר באמרו לא ילבש כלאים אפילו על גבי שאר בגדים זה על זה ואפילו לגנוב את המכס אין לו רשות ללבשו וכן היה מנהגם:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

השיריים והכלך. כתב הר"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב"ם בחבורו ובר"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא"ש ז"ל סוף פ"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר"ב דהאידנא ר"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר"ב ז"ל היה שנת ר"ץ וזה זמן רב אחר הרא"ש ז"ל שממה שכתב הרא"ש בענין שנת השמטה בפ"ק דע"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע"ג:

הכרים והכסתות. כתב הר"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר"ש וז"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ:

[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ד]:

אין עראי לכלאים. כתב הר"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר"ש וז"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

את המכס. וכ' הר"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע"כ. וכמ"ש הר"ב בפי' לר"פ הגוזל בתרא וכן במ"ד פ"ג דנדרים. ומ"ש הר"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ"כ הר"ש. והרמב"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · כִּלְאַיִם ט׳ ב׳

א׳
ופשתים הוא הצומח מארץ מכל גרעין בד א':
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · כִּלְאַיִם ט׳ ב׳

א׳
ותמוה דהכא. וכ"כ בנגעים (פי"א מ"ב) קאמר צמר גמלים וצמר רחלים. והרי אמרינן (חולין קל"ז ב) דבלשון חכמים צ"ל רחלות. ואת"ל דבמכוון נקט הכא לשון רחלים. לאשמועינן דרק בזכרים מיירי. שצמרן קשה ואפשר שיתערבו יפה עם צמר גמלים שג"כ שערותיהן קשין קצת. אבל שער נקיבות. אם גם מעורב. עכ"פ כיון שהוא רך מנכר במקומו. ולא בטל. ומה"ט לא נקט הכא דצמר רחלים שנתערב עם שער עיזים. מדזה שערן קשה טפי. ואפשר ללקטן. ובכה"ג כל דמנכר במקומו לא בטל (כי"ד סי' צ"ט) עכ"פ קשה לי מדתנינן (שבת פ"ה מ"ד) אין הרחלים יוצאות חנונות. ואת"ל דדוקא בשאין נ"מ בין זכרים לנקבות. אזי בלשון חכמים נקרא רחלות. משא"כ התם בפ"ה דשבת. תני ברישא רחלות יוצאות שחוזות. מדמיירי רק בנקיבות. ובסיפא להכי תני רחלים יוצאות חנונות מדמיירי רק בזכרים שמצוי תולעים בראשיהן. ליתא דאדרבה בש"ס התם (שבת נ"ד ב'). לפי כל האוקימתות אמרינן דמיירי רק בנקיבות. ואפ"ה קרי להו רחלים ולא סגי ליה לתנא למנקט הכי אפילו בלשון מסורס. רחלים יוצאות. ונ"ל דבל"ז קשה אמאי אסור הרי אית לה צערה מהתולעים וכל צערה שרי בבהמה (כשבת נ"ג א'). ואת"ל דשאני הכא דיש לחוש דלמא נפל ואתא לאתויי. ליתא. דא"כ פשיטא. אע"כ דמחזקו בחוטם שלא יפול וא"כ אמאי אסור משום טלטול שלא לצורך. הרי לצורך הוא שלא תצטער הבהמה. אע"כ צריך לומר דמיירי שאין לה צער כ"כ. והיינו דקאמר רחלים. דהיינו שחזקים כזכרים אינו רשאי להוציאן בו. אבל בהוחלש כחה שיש לה צער טובא רשאי להוציאו בו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913