הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קִדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא קִדֵּשׁ אֶלָּא דָבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין. הָאִירוּס וְהַקִּסּוֹם וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ וְכָל מִינֵי זְרָעִים, אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכָּרֶם. הַקַּנְבּוֹס, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ כִלְאָיִם, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כִּלְאָיִם. וְהַקִּנְרָס, כִּלְאַיִם בַּכָּרֶם:

אמר הכתוב אשר תזרע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן ואין מנהג בני אדם שירצה קיום הקוצים בשדהו אבל יעקר אותם ורבי אליעזר אומר כי הערביים יניחוהו בשדותיהם כדי שירעוהו גמליהם ואחר שקצת בני אדם רוצים להניחם בשדותיהם אסור בכל מקום:

וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בארץ ערב ששם רוצים בקיומם:

וארוס עשב שקורים בלשון ערב סוסנב"ר ונענ"ע רחב העלין ובלע"ז מינט"א:

וקיסום בערבי ללבב ובלע"ז קוריול"ה:

ושושנת המלך נקרא שקאיק אל נעמן ובלע"ז רושילא.

והקנבוס נקרא קנב ובלע"ז קנבו"ש:

והקינרס אל קנידיאה ואין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבי טרפון:

[*רבי אליעזר וכו'. ולגירסת התוס' שכתבתי בפ"ט דב"ב משנה ז גרסי' ר' אלעזר בלא יו"ד וע"ש בד"ה ר"א אומר וכו' ובד"ה תקברם וכו' ובד"ה וחכ"א וכו']: וכל מיני זרעים. פירש"י במנחות דט"ו. דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובקנבוס ולוף תולין אשכולות כעין ענבים. להכי הוו כלאים. והרמב"ם בפ"ה נתן טעם שנגמרים עם תבואת הכרם. ופי' הכ"מ שכמו שהכרם אינו ניתר עד ג' שנים [מטעם ערלה] וקנבוס ולוף עושין לג' שנים כדתנן לעיל בפ"ב מ"ה ע"כ. [*וע"ש שכתבתי מהו קנבוס] ובמנחות קנבוס ולוף *) אמרה תורה דתנן היתה שדהו זרוע קנבוס ולוף וכו' דלעיל [פ"ב מ"ה] והיינו כהרמב"ם דמייתי ראיה שעושים לג' שנים דאילו לענין כלאי כרם לא מתנייה כלל אלא לענין כלאי זרעים. וזהו מן התימה על פרש"י דהתם. ומ"ש הר"ב דמדרבנן הוו כלאים להרמב"ם בפ"ה כפירוש הכ"מ הני דהכא וכדומה להם שאינם נאכלים אפי' מדרבנן לא. שלא אסרו חכמים אלא הגרעינים הנאכלי' ולדידיה ניחא דנקט התנא להני לומר דדוקא אלו מותרים אפי' מדרבנן:

[*והקינרס. עי' במ"ב פ"ג דעוקצין]: