הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, מֻתָּר לְהָבִיא זֶרַע לְשָׁם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְצַלְמוֹן, בְּאֶחָד שֶׁנָּטַע אֶת כַּרְמוֹ עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה, וְהָיָה הוֹפֵךְ שְׂעַר שְׁתֵּי שׁוּרוֹת לְצַד אֶחָד וְזוֹרֵעַ אֶת הַנִּיר, וּבְשָׁנָה אַחֶרֶת הָיָה הוֹפֵךְ אֶת הַשֵּׂעָר לְמָקוֹם אַחֵר וְזוֹרֵעַ אֶת הַבּוּר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּ. רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אַף הַנּוֹטֵעַ אֶת כַּרְמוֹ עַל שְׁמֹנֶה שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, מֻתָּר:

שש עשרה על שש עשרה הוא. שישים בין כל שתי שורות שש עשרה אמה:

וצלמון. שם מקום:

וניר הפוך הארץ בחרישה:

ובור. הארץ הנשמה אשר לא עובדה וכבר הקדמנו פירושו (בפיאה רפ"ב):

ומה שהיה הופך שתי השורות לצד אחד כדי שיזרע שש עשרה אמה כלם ולא יצטרך להניח עבודה לכל שורה כמו שהיה הופך שער שורה אחת למערב ושער שניה הסמוכה לה למזרח ויתקבצו הענפים משתי שורות בי"ו אמות שיש ביניהן וכן יעשה לשתי השורות הסמוכות לאלו ב' השורות ונמצא שנתגלה ביניהם י"ו אמה מקום חלק וסרו ענפי האילנות מעל ב' הצדדין ואותו מקום יזרע כלו ולשנה אחרת היה מחזיר מה שהפך לצד מערב לצד מזרח ויחזיר מה שהפך לצד מזרח לצד מערב ונתקבצו הענפים ומסככים על המקום אשר זרע בשנה שעברה ויתגלה המקום שהיה נסתר וכן היה עושה בכל הכרם וזה מבואר היטב כשתתבונן בו ולא תצטרך לעשות בו צורה:

ור"מ ור"ש אומרים שאם יהפך הענפים על ענין זה אפי' אם אין בין שורה לשורה לבד מח' אמות מותר ע"ז הדרך לפי שלא נצטרך לי"ו אמה אלא כשיהיה חרב אבל אם יהיה נטוע מתחלה ח' ח' הוא מותר לדעת רבי מאיר והלכה כמותו:

שער. עיין בפרק ב דפאה משנה ג מ"ש שם:

וזורע את הניר. כ' הר"ב שכך היה דרכם וכו'. כלומר ולא משום איסור וכ"כ הר"ש. ורבי יהודה אתא לסיועי לת"ק. וכ"כ הרשב"ם בפרק הספינה דפ"ב ע"ב:

רבי מאיר ורבי שמעון וכו'. וכתב הר"ב וכן הרמב"ם שכך הלכה. דהכי אמר רב בירושלמי. ועיין מ"ש בר"פ דלקמן. ובסוף מ"ה. ומ"ש במשנה ד דפרק הספינה. והרמב"ם בחבורו פרק ז' כתב תוכו מותר להביא זרע בהרחקת ששה טפחים לכל שורה אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ואמר שלא מצא לו עיקר בירוש' ואם מפני מראית העין כ"ש בתוכו. והכ"מ אע"פ שהליץ בעדו ואמר שמבחוץ אינו ניכר כמו בתוכו מ"מ כתב שצ"ע מנין לו לחלק. ולעניות דעתי נראה שמן הירושלמי למד כן דאמר רבי זעירא תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. ומאי שש עשרה דקאמר. אלא כלומר דין שש עשרה. דדוקא תוכו יש לו דין שמנה ואינו מרחיק אלא ששה טפחים אבל חוצה לו יש לו דין שש עשרה דקרחת הכרם שמרחיק ד"א וזורע: