הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִשּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, מֻתָּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, אָסוּר. שׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִים, שׁוּרָה שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי, וְשׁוּרָה שֶׁל קִשּׁוּאִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

מפני שהוא ממלאהו. ולא יוכל לזרוע ג׳ בכל גובל:

כשיטע שתי שורות מכל מין ונראית כאילו היא שדה של קשואין ושדה של דלועים ושדה של פול המצרי מותר ובלבד שיהא התלם בין כל שתי שורות ממין שני אבל אם היתה השורה שורה אחת מכל מין מאלו השלשה מינין הוא אסור מפני שהכל נראה כמעורב וכאילו זרע במפולת יד ולא יועיל התלם שבין שורה לשורה באלו השלשה מינין לבד מפני שהעלים שלהם מתפשטים מאד ונכנסין קצתם בקצתם ויתערבו שתי השורות וכן אמר בגמרא (שבת פה:) שאני הכא דאיכא שראכי. ואם נטע שורה של קשואים ושורה של דלועים ושורה של פול המצרי ושורה רביעית של קשואים רבי אליעזר אומר אחר שיש שם ב' שורות של קשואין נחשבים כאילו הם מחוברות כאחד ותהיה מותרת ותהיה של דלועין ושל פול המצרי כאילו נזרעה בשדה קשואין ודינה שיפסיק לה התלם כמו שהקדמנו בהלכה הקודמת לזאת. וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן מחוברות שתי השורות של קשואין והלכה כחכמים:

[*הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין וכו'. עיין מ"ש בסמוך בד"ה וחכמים אוסרים וכו']:

שורה של קישואים וכו'. אסור. כתב הר"ב שנראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד. עיין מ"ש בשם כסף משנה בסוף פ"ק בס"ד:

וחכמים אוסרים. כתב הר"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות וכו'. וכ"כ הרמב"ם וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן וכו'. ומשמע דכי נסמכו מיהו שתי השורות של קשואין קא שרי וא"כ הא דתנן ברישא שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי לאו דוקא אלא כי הוו שתי שורות של קשואין תו שרי אפילו שורה אחת של דלועים ושורה אחת של פול המצרי דהא איכא שדה ורשאי לסמוך ירק אחר בהפסקת תלם. וכי תימא דלא שרינן אלא שורה אחת של ירק אחר כדמשמע פשטא דמתני' דלעיל. איכא למימר דהא על כרחינו ר' אליעזר מתיר שתי שורות של שני מינין ומדר"א נשמע לרבנן היכא דשריא אינהו דשריין אף שתי שורות. והרמב"ם בחבורו העתיק המשנה כצורתה: