כִּלְאַיִם ב׳ · ד׳

בין משני מינין סגי ברובע. ואת"ק נמי קאי. ולא דמי לחלב ודם שנתערבו בקדירה. שכל א' מסייע לבטל חבירו כי"ד ססי' צ"ח. התם רק משום טעם האיסור הוא. וכיון שטעם האיסורים משונה זמ"ז לא נרגש זה וזה. משא"כ הכא הזריעה מאינו מינו נאסר. מיהו הא דקאמר דב' מיני' מצטרפין. היינו רק לענין הרובע. אבל לא לעניין הסאה ודו"ק:

אב"י דברי רבינו מאורן של ישראל זצוק"ל הכ"מ הם קצרים ועמוקים וזאת היא כוונתם. א) לפי' רבינו דהפשתן בתבואה חוזר לדברי ת"ק. א"כ צרכינן לומר. הא דאמר ר"ש כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל. ר"ל רק בזרעונים גסים ביותר. לא בפשתן. ולא פירשו רבינו. דממילא שמעית לה מסי' י'. מיהו ה"ה דהוה יכול רבינו לשיטתו לומר דסיפא דהפשתן בתבואה הוא ג"כ מדברי ר"ש. וכמו שפירש ע"ר. דפשתן אע"פ שהוא דק. מכ"מ נזרע בדוחק. וזהו שאמר ר"ש. כך אמרו להקל. ולא פי' רבינו כן. משום דטפי עדיף ליה לאוקמי הך סיפא כת"ק. דקיי"ל כוותיה. וכן פסק הרמב"ם בחיבורו פ"ב דכלאים. ול"מ הייתי אומר. דהך סיפא הוא דברי הכל בין לת"ק בין לר"ש. ועי' בפירוש המשנה לרמב"ם כאן. דפירש האי כשם שאמרו להחמיר. ר"ל שאין ב' מינים מצטרפים להחמיר כמ"א אליבא דר"ש. כך אין מצטרפין להקל. ועי"ש. ב') מה שפירש רבינו דפשתן יוצא משאר זרעוני גינה. אין כונתו הקדושה. דרמב"ם פי' כן. דהרמב"ם כ' בפירושו לכאורה בהיפוך. וז"ל שזרע פשתן אינו מן הקטנית. אבל הוא כזרעוני גינה. רק כונת רבינו לאחוז בכלל בשיטת הרמב"ם דהך סיפא דהפשתן בתבואה הוא חוזר לדברי ת"ק. אבל בפרטיות הפי' כבש לו רבינו דרך סלולה בעצמו. דאדרבה דלת"ק זרע פשתן יוצא מזרעוני גינה. וזה לא מפני שזרעוניו גסין. אלא מפני שנזרע בדוחק. וטעמו ונימוקו עמו לנטות בזה מהרמב"ם בפירושו. דהרי הרמב"ם בעצמו בחיבורו שחיבר כנודע אחר פירוש המשנה שלו. חזר מדבריו ופסק בפ"ב דכלאים ה"ה. דבפשתן רק בג' רביעים בכל סאה. אז צריך למעט. לפי שב"ס. זורעין בו ג' סאה פשתן. הרי להדיא דהוציא הרמב"ם זרע פשתן מזרעוני גנה. וכמ"ש רבינו. ועי' מ"ש עוד בזה אי"ה בהלכתא גבירתא: