קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי קִדַּשְׁתִּיהָ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן. זֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ וְזֶה אָמַר אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס:

קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כו': אמר נאמן שמותר לו לישאנה:

אני קדשתיה נאמן. כתב הר"ב לכנסה. וכתב הר"ן ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים [כדילפינן בספ"ו דסוטה וכמ"ש בריש דמכילתין] ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך [כדתנן בריש פ"י דיבמות] היינו טעמא משום דאיהי דייקא למנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. והכא ליתיה להאי טעמא. התם הוא להוציא מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשת לו נאמן. ועיין לקמן: