הַמְקַדֵּשׁ בְּעָרְלָה, בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם, בְּשׁוֹר הַנִּסְקָל, וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה, בְּצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּבִשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מְכָרָן וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶן, מְקֻדֶּשֶׁת:

המקדש בערלה בכלאי הכרם בשור הנסקל כו': אלו הדברים שזכר כולם אסורים בהנאה וזה מעיקר תורתנו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה וכל מה שאנו אוסרין אכילתו ומתירין ליהנות בו יש ראיה עכ"פ על היתר הנאתו או מלשון התורה או מן ההקש וכתוב בתורה בערלה שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ונאמר בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וכבר בארנו זה בסוף כלאים ואמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו ואמר בעגלה ערופה ונכפר להם הדם ואמר כפרה כתיב בה כקדשים: וצפורי מצורע הם ממכשירי מצורע ומעשיהם חוץ למקדש כמו שמבואר בתורה וכמו כן עגלה ערופה מכפרת והיא חוץ למקדש ואשם מצורע ג"כ הוא ממכשירי מצורע והוא בפנים ר"ל במקדש וכמו כן חטאת מצורע מכפרת והיא בפנים [כמו] שדין המכפר והמכשיר שבפנים אחד והוא אשם מצורע וחטאתו כמו כן דין המכפר והמכשיר שבחוץ אחד והם צפורי מצורע ועגלה ערופה וצפורי מצורע תאסר בהנאה משעת השחיטה ר"ל הצפור השחוטה בלבד ועגלה ערופה ירידתה אצל נחל איתן אוסרתה. ונאמר בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ואמר גדולו יהיה קדוש. ופטר חמור נאמר בו וערפתו וכתיב וערפו שם את העגלה ולא יאסר בהנאה אלא אחר עריפה. ונאמר בבשר בחלב לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים א' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול. וכתוב בתורה בבשר תאוה והוא חולין כי ירחק ממך המקום ואמרו בת"כ ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום פרט לחולין שנשחטו בעזרה ושם אמר יכול לא יאכלנו אבל יטילנו לכלב ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואם מכר שום דבר מאלו שהם איסורי הנאה כבר עבר אבל דמיהן אינן אסורין בהנאה לפי שאין אצלנו שום דבר שיהיו דמיו במקומו אלא עבודת כוכבים ופירות שביעית נאמר בעבודת כוכבים והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה אחריו הרי הוא כמוהו פירוש כל מה שנשאר מחליפיה הרי הוא כמותם ונאמר בשביעית קודש (היא) מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת את דמיה וכבר בארנו זה בשלימות בפרק שני משביעית ואין מלמדין מעבודת כוכבים ושביעית לשאר האיסורים לפי שהן שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין לפי עקרי ההקשים שבידנו:

המקדש בערלה כו'. והאי דלא תני אסורי ע"ז משום דבעי למתני מכרם וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ע"כ לשון הר"ן. ותוס' כתבו דבקדשים לא קמיירי. ובחמץ סבירא ליה כר"י הגלילי דשרי בהנאה. [כדאיתא בפ"ב דפסחים דף כ"ג]. [*ועיין בפירוש הר"ב בריש פ"ג דערלה]:

המקדש בערלה. כתב הר"ב ערלה אסור בהנאה. דכתיב לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. גמ'. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. ופירש"י דמדאיצטריך לפרש בנבילה (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה. ולא נכתב בו אלא לא תאכלו. ש"מ לא תתננו איסור הנאה הוא. ובפסחים דף כ"א פרכינן עליה טובא. ע"כ:

בשור הנסקל. כתב הר"ב דכתיב ביה ולא יאכל את בשרו. ואת בשרו אע"ג דשחטיה. כעין בשר. גמ':

ובעגלה ערופה. כתב הר"ב דכתיב בה כפרה כקדשים. פירש"י וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן. ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו [כדלקמן] דאין משיבין על ההיקש. ע"כ:

בציפורי מצורע. כתב הר"ב והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. וכ"כ הרמב"ם. גם רש"י אדרבי יוחנן דסבר משעת שחיטה. כתב והמשולחת מותרת. ואילו בדריש לקיש דאמר משעת לקיחה כתב נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וקשיא לפי זה לישנא דצפורי מצורע. וכן תנן נמי במשנה ד' פ"ז דתמורה. והל"ל צפור. אבל התוספות כתבו וז"ל משעת שחיטה. פי' ומשולחת [נמי] מתסרא משחיטת חברתה עד השלוח. ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל. דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרווייהו. ע"כ. ול' הרמב"ם בחבורו פי"א מה' טומאת צרעת. צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים. מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה. אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. ומאימתי תאסר משעת שחיטה. ע"כ:

ובשער נזיר. כתב הר"ב דאמר קרא קדש יהיה. גמ' אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין. אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאינו תופס דמיו. ומשני מי קרינא קדש דמשמע שם קדושה קדוש קרינן משמע הוא קדוש. ועיין בפירוש הר"ב משנה ט' פ"ה דע"ז. ומ"ש שם בס"ד:

[*ופטר חמור. כתב הר"ב דאינו אסור אלא לאחר עריפה. דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמו שאכתוב בס"ד במשנה ג' פ"ק דבכורות]:

וחולין שנשחטו בעזרה. כתב הר"ב דכתיב כי ירחק וכו'. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר. ת"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל במה שאתה זובח במקום קרוב. גמ'. ומרבינן נמי בגמ' דף כ"ח בעלי מומין שאינן ראוים להקרבה. וכן חיה וכן עוף. [ועיין משנה ד' פ"ז דזבחים מ"ש שם] ומ"ש הר"ב אותו אתה משליך לכלב כו'. פירש"י ודריש הכי אותו הוא דנאסרה ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה. ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרים ע"י כניסת מחיצה. דאסורים אף בהנאה. ע"כ. ובפ"ב דפסחים [דף כ"ב] ביאר דזה דאמר דנאסר ביציאת מחיצה משום דמהאי קרא ובשר בשדה טריפה. נפקא לן איסור [חוץ ל] מחיצה כגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ג):

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הר"ב שאין לך דבר התופס את דמיו וכו'. ושביעית שנאמר קדש היא תופסת דמיה כהקדש גמ'. ותמה אני למאי איצטריך ע"ז הא הוו שביעית וקדש ב' כתובים כיון דמשביעית מצי למילף אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן ה"ל ב' כתובים שכן כתבו התוס' וז"ל תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד. הא לא אתו שביעית מע"ז דאיכא למפרך מה לע"ז שכן אסורה בהנאה. וי"ל מ"מ לכתוב שביעית וניתי ע"ז מינה וכה"ג מקרי שפיר ב' כתובים הבאים כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד. ע"כ. וה"נ כיון דקדש משביעית מצית למילף הוו ב' כתובים. ונ"ל די"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית לא כתב אלא בלשון קדש לא הוו ב' כתובים דהא קדש גופיה איצטריך למכתב. דאל"ה לא הוה ידעינן קדש הוא דבשביעית מאי ניהו:

מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. כתב הרא"ש וא"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי"ל דמיירי כשמכרו לנכרי. או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. ע"כ: