כְּתֻבּוֹת ט׳ · ה׳

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה כו': זה כולו מבואר ואמת והעיקר מה שזכרתי לך כל תנאי שבממון קיים ובאים ברשותה הם הלקוחות או מקבלי המתנה:

כתב לה. לאו דווקא וה"ה באמירה כל שהוא פוטרה דמחילה באמירה בעלמא סגי. נמוקי יוסף:

נדר. כתבו התוספות תימא אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בפ"ד דגיטין [מ"ג] דתיקן ר"ג שתהא נודרת כו' ולי עליך לא שייך אלא בגרושה. וי"ל דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ע"כ ונ"י מתרץ דאע"ג דלא נתקנה [*אלא] באלמנה מ"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהן היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנו הרי פטור מכל נדר וכן איפכא. ע"כ:

אבל משביע הוא את יורשיה. פירש הר"ב שלא פקדתנו ששטר זה פרוע. ובגמרא שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה כדלקמן במ"ז וא"נ היכא דאינהו מודו שמקצתה פרוע מידי דהוה היא עצמה שפגמה שנשבעת בלא טעין השבעי כדלקמן אבל כשהיא פגמה ומתה [*ומת בעלה קודם שמתה] אין יורשים נוטלין אפילו בשבועה כמ"ש בסמוך:

ואת הבאים ברשותה. פירש הר"ב אם מכרה או נתנה הרמב"ם וכן בתוספות. ומ"ש הר"ב ומתה כך פירש"י וטעמא אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י והרא"ש והאריך עוד:

אבל יורשיו משביעין אותה וכו'. כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי"ף ור"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ"ש הר"ב אם אמכור נכסי אלא כמ"ש נ"י בשם הרמב"ן דהני באים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירש שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופא שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורשין שויוה רבנן ע"כ. ולפיכך בבבא זו דלא תני הבאים ברשותו משום סיפא דבפטור לומר דלגבי דידיה יורשים ודומיא דיורשים דווקא דהיינו מתנת ש"מ ואפוטרופא במכ"ש אבל לקוחות לא אלא היכא דאתי במכ"ש כגון במשביעין אבל בפטור לא. ואין נראה לומר דמשום דבהך בבא דמשביעין אתין במכ"ש לכך לא שנה והבאים ברשותו דזה אין דרך התנא להשמיט בבא אחת היכא דבשאר בבות תני ליה. אבל משום דאיכא למדחי בכך הואיל ואתא במכ"ש הלכך לא מסתייע הרי"ף מהא וגם לא תיובתא לחולקים עליו. אבל מיהו לפי דרכו של הרי"ף ודעמיה י"ל כן:

ואת יורשיה. לשון הר"ב אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים כו' וכן לשון רש"י ותימה דבריש פרק דלקמן מפרש הר"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום והכא כשנתאלמנה חייבת שבועה ליורשיו כדתנן במשנה זו ואין ליורשיה כלום והטור סימן צ"ח כתב כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ועיין עוד בפירש הר"ב מ"ז פ"ז דשבועות: