וְאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, מֻכֵּה שְׁחִין, וּבַעַל פּוֹלִיפּוֹס, וְהַמְקַמֵּץ, וְהַמְצָרֵף נְחֹשֶׁת, וְהַבֻּרְסִי, בֵּין שֶׁהָיוּ בָם עַד שֶׁלֹּא נִשְּׂאוּ וּבֵין מִשֶּׁנִּשְּׂאוּ נוֹלָדוּ. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ, יְכוֹלָהּ הִיא שֶׁתֹּאמַר, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָהּ לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁיו אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְקַבֶּלֶת הִיא עַל כָּרְחָהּ, חוּץ מִמֻּכֵּה שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ. מַעֲשֶׂה בְצִידוֹן בְּבֻרְסִי אֶחָד שֶׁמֵּת וְהָיָה לוֹ אָח בֻּרְסִי, אָמְרוּ חֲכָמִים, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר, לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל:

ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי כו': מוכה שחין המצורע. בעל פוליפוס סרחון האף. מקמץ שמקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות. מצרף נחשת המחצב נחשת ממחצב שלו. ובורסי הוא מעבד העורות והלכה כחכמים:

סבורה הייתי כו'. כתבו התוספות קצת תימה דא"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה ושמא כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ע"כ. ולא הבינותי דמאי קושיא דכיון שהוא יודע מומו שהרי התנה בכך איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי וכו':

מפני שהוא ממיקתו. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו אלא א"כ רצתה שתשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה כדאיתא בגמרא ול' הרמב"ם סוף הלכות אישות שמפרישין אותן בעל כרחן מפני שהיא ממקתו:

ולך איני יכולה לקבל. ויחלוץ ויתן כתובה רמב"ם סוף הלכות אישות: