נוֹתְנִין לִבְתוּלָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ. וּכְשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין לָאִשָּׁה, כָּךְ נוֹתְנִין לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ. וּלְאַלְמָנָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. הִגִּיעַ זְמָן וְלֹא נִשָּׂאוּ, אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ וְאוֹכְלוֹת בַּתְּרוּמָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנִין לָהּ הַכֹּל תְּרוּמָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מֶחֱצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְרוּמָה:

שלא כתב לה. תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה:

נותנין לבתולה י"ב חדש כו': דין זאת המשנה לפי מה שאבאר לך וזה כשאדם קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים על דרך המשל ואח"כ תבעה לינשא נותנין לה משעת תביעה לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום וכמו כן אם תבעתו היא שיכניסנה ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה ביום הבגר נותנין לה י"ב חדש מיום הבגר וכשעמדה י"ב חדש אחר הבגרות מיד שנתקדשה ותבעה אחר הקידושין נותנין לה ל' יום כאלמנה וכל אשה שתאמר לבעלה איני רוצה ליקח כל מזונותי תרומה לפי שאני צריכה זריזות ושמירה לאכלה בטהרה לכן נותנין לה מחצה חולין ומחצה תרומה כר' עקיבא ובזה המחלוקת ר"ע ור' טרפון ור"ל אחר הנישואין בין שתהיה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל מאורסת לכהן כבר בארנו בפ' שקודם זה (הלכה ה) שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

נותנין לבתולה שנים עשר חודש. עיין מ"ש במשנה ה' פ"י דנדרים:

שנים עשר חדש. כתב הר"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ״א:א׳) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה"ג בפ"ק דנזיר דף ה': ;כך

נותנים לאיש. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב"ם פ"י מה"א. ואע"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב"ם:

ולאלמנה. פירשו הפוסקים מן הנשואין:

ולא נשאו. כתב הר"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע"ג דהגירסא נשאו בלא יו"ד וכשאתה קורא הנו"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר"ק בברייתא דפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה)] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ"ח דב"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק"ל דתנן התם ישאו קטנות והל"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע"כ:

רבי טרפון אומר נותנין לה כו'. בד"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא: