לְעוֹלָם הִיא בִרְשׁוּת הָאָב, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לִרְשׁוּת הַבַּעַל לַנִּשּׂוּאִין. מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבָּעַל. הָלַךְ הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הָאָב. מָסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, הֲרֵי הִיא בִרְשׁוּת הַבָּעַל:

מעשה ידיה. שעשתה בחיי אביה, אף על פי שלא גבתה, כגון שכר פעולה:

לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין כו': היה העיקר אצלם בראשונה שבת ישראל כשנתארסה לכהן תאכל בתרומה והיא בבית אביה לפי שהיא כבר חזרה לכהן קניין כספו אבל נאסר זה שאנו חוששים שמא תאכל אחרת עמה והיא אצל אביה ולכך אמרו לא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה ולזה רמז באמרו לעולם היא ברשות האב ואע"פ שהגיע זמן ולא נשאת שחזר חיוב מזונותיה על בעלה כמו שיתבאר בפ' הבא אחר זה (הלכה ב):

לעולם היא ברשות האב. לשון הר"ב אם בת ישראל כו' ומסיים רש"י וזכאי בה בכל זכות האב בבתו ע"כ ועי' לקמן:

לעולם. כ' הר"ב ואפילו הגיע זמן כו'. כבית דין של אחריהן דבמ"ג פ' דלקמן. ואע"ג דתנן לה בהדיא לקמן כן דרך התנאים להשמיענו בקיצור אע"ג דכבר השמיענו במקום אחר וכה"ג איכא בריש ברכות. תוספות. ושם הראיתי עוד מקומות אחרים כה"ג וע' מ"ח פ"ט דמנחות:

עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. וכן גירסת רש"י ומפרש כלו' שתכנס לחופה וכו' ונ"א גרס בהדיא עד שתכנס לחופה ובסדר המשנה שבגמרא גרסינן כגירסת רש"י ובגמרא מייתי לה כנ"א והתוספות כתבו דל"ג לרשות הבעל דמשמע במסירה בעלמא דהכי דייק בגמרא אדתני הבא על א"א כיון שנכנסה לרשות הבעל ותיובתא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה [כמ"ש לקמן] ומיהו י"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה ע"כ. והר"ב שכתב בזה"ל עד שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע"כ. משמע שאעפ"י שגורס לחופה. רצונו לפרש דלאו דוקא שתכנס לתוך החופה ממש אלא כשמסרה סגי וה"נ מצית לפרושי מ"ג דפרק דלקמן וסבר לה כרב אסי דאמר בגמרא מסר האב כו' מסירתה לכל אף לתרומה ואליביה מפרשינן בגמרא דעד שתכנס לחופה מסירתה זו היא כניסתה ולא ידענא מאי דוחקיה לדחוק בפירוש המשנה והרי רב פליג אדר' אסי וסובר מסירתה לכל חוץ מלתרומה ולדידיה דוקא עד שתכנס לחופה ממש. וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב אסי תלמיד חבר לרב ולכך נראה בעיני שטעות סופר יש בדברי הר"ב ודבריו צריכין להיות כלשון רש"י וזהו לרשות הבעל לנשואין כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע"כ וכרב מפרש לה אע"ג דגורס לרשות הבעל וכתירוצם של התוספות. אבל מפני שי"ל דדעת הר"ב לפרש כרב אסי לא שלחתי בו יד להגיה. ופי' חופה אכתוב בפ' דלקמן מ"ג בס"ד:

מסר האב כו' הרי היא ברשות הבעל. פליגי בגמרא רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה דהא ברישא תנן עד שתכנס כו' ורב אסי קאמר אף לתרומה ומסירתה היינו כניסתה כו' וכמו שכתבתי לעיל ועיין מה שאכתוב במ"ה פ"י דנדרים: מסרו שלוחי האב. לשון הר"ב שפגעו שלוחי האב כו'. ולשון רש"י שהיה האב משלחה לו ע"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל: