כֵּיצַד שׁוֹתֶה בַעֲצִיצוֹ, אֲפִלּוּ הִיא חִגֶּרֶת, אֲפִלּוּ הִיא סוּמָא, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מֻכַּת שְׁחִין. נִמְצָא בָהּ דְּבַר עֶרְוָה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא בְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים כב) וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה, אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ:

ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו. שנתקדשה לאחד מהן ונתגרשה מן האירוסין, ועדיין בתולה היא:

כיצד שותה בעציצו אפי' היא חיגרת אפי' היא סומא כו': עציץ הוא כלי חרס קדירה שמשתמשין בה בדברים המלוכלכים. ומוכת שחין מצורעת:

נמצא בה דבר ערוה. אחר שכנסה. הרמב"ם פרק א' מהלכות נערה. דאילו זנתה קודם שכנסה עדיין אשה הראויה לו היא שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא כדדייקינן לעיל גבי מפותה אלא דבאנוסה חייב לכנוס:

שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו. ובגמרא יהיב טעמא לקרא דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת משום דעשה דהכא אפשר דנדחה דאי אמרה לא בעינא ליה ליתא לעשה כלל דכתיב ולו תהיה מדעתה [כדלעיל בגמרא] ופירש רש"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. והר"ן פירש דכיון דאפשר דמדחא עשה קיל הוא ולא דחי לל"ת: