כְּתֻבּוֹת ג׳ · ב׳

הנתינה. מן הגבעונים. ועל שם שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים נקראים נתינים. והם אסורים לבא בקהל:

ואלו שאין להם קנס הבא על הגיורת ועל השבויה כו': מה שנא' (שמות כא) לא יהיה אסון ענינו שלא יהא אסון בין שני האנשים הנצים ענוש יענש הנוגף ואם אסון יהיה בין שני הנצים רוצה לומר שימות אחד מהן יהרג ההורג ולא יהיה שם עונש כלל והוא אמר (שם) ונתתה נפש וגו' ויסתלק מן התשלומים לפי שאין אדם מת ומשלם ואפי' היה שוגג שאין בו חיוב מיתה לפי שכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד אין תשלומין ואפי' לשוגג וזה הוא ההפרש שיש בין מחוייבי מלקות ובין מחוייבי מיתת ב"ד ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כרבי עקיבא:

ועל השבויה. אע"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרן בכל דוכתי בשבויה הקילו [וכמ"ש במ"ו פרק דלעיל] מ"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוספות:

יתירות וכו'. כתב הר"ב ונבעלות בגיותן וכו' כן לשון רש"י והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא כהפקר כדאמרינן בפ"ק ד' י"א דעבדא בהפקרא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות:

רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה כו'. ובגמרא תניא נמי לענין כתובתה מאתים דר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים. וקשיא דר' לא שנאו בפ"ק מ"ד ובשלמא לר' יוחנן דס"ל בגמרא דר' יהודה סובר דלא גזרו בה חכמים כלל אלא בקדושתה ממש קיימא ניחא דאיכא למימר דר' נטר לה עד הכא ושנאו לר' יהודה וה"ה לעיל אבל לרבה דר' יהודה נמי סובר דחכמים חששו שמא נבעלה ולפיכך אינה אוכלת בתרומה אם בת כהן היא והכא טעמא שלא יהא חוטא נשכר ולענין כתובה טעמא דלמא ממנעי ולא נסבי לה אי פחתת לכתובתה ומשוית לה בחזקת בעולה וא"כ חדא מאידך לא שמעינך הוה ליה לר' לשנותה בהדיא. ואפשר דר' לא שמיע ליה דפליג רבי יהודה אלא אדהכא. ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא:

על בתו ועל בת בתו כו'. עמ"ש בריש יבמות:

ועל בת אשתו. הוי מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. תוספות:

שנאמר ולא יהיה אסון וכו'. כתב הר"ב ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב"ד בין שוגג למזיד וכו'. במ"ד פ"ה דב"ק אכתוב בס"ד דקרא דולא יהיה אסון מיירי באיש שמתכוין להרגו הא אם יהיה בו אסון פטור והשתא עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ״ד:כ״א) הקישן הכתוב מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד כו' כדאיתא בגמרא דף ל"ה ופירש"י וכ"כ התוספות דמ"מ איצטריך ולא יהיה אסון דאי מהיקשא ה"א אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם דהא מכה בהמה חייב [להכי אצטריך למכתב כולהו] וכ"כ התוספות דף ל"ה והכי דריש מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ע"כ ועיין במ"ה פ"ח דסנהדרין מה שיש בכלל מיתת בית דין. ועיין במשנה ד' פ"ה דב"ק מה שקשה על לשון הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פטור מתשלומין עיין מ"ש במשנה ב' פרק ה' דחולין. ומ"ש הר"ב כרת או מלקות פירוש מלקות בלא כרת אבל כרת בלא מלקות לא משכחת דכל חייבי כריתות לוקין כמפורש בפ"ג דמכות. ועיין לענין חובל דמשלם ואינו לוקה במ"ג פ"ח דב"ק וכן הדין בעדים זוממים עיין במ"ב פרק קמא דמכות: