כְּרִיתוֹת ו׳ · ב׳

וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב ר"ל עד שיפול בו מום:

ואילה"ק א"כ איך היה נשבע שכשהיו מניחין אותו היה מקריבו הרי יפה א"ל חכמים. ונ"ל דעוק"ל כיון דלא אפשר חיוב אשם תלוי רק בג' דברים [וסימנך אבם] אכילות, בעילות, מלאכות, שחייב עליהן על הודע שלהן חטאת קבוע [כהוריות ד"ח ב'], וא"כ ביו"כ שאלה הג' איסורים מכל וכל, ל"ל שכל היום מכפר, הרי בל"ז א"א שיסתפק שעשה א' מהג' הנ"ל בידעו שלא עשה א' מאלה אפי' באופן המותר. ע"כ נ"ל שבחסידותו חשש שאע"ג שידע בעצמו שלא עשה מעשה כזאת שידמה בעיניו להיתר, אפ"ה חשש שמא שכח שעשה המעשה ההיא. וא"כ י"ל דגם ביום שאחר יו"כ פליגי בהא דקיי"ל [בח"מ ע"ח ס"ד] דאע"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ"ה בא"ל בסוף יום דמשלים זמניה כרעתיך ת"ז, נאמן במגו דפרעתיך היום בשחרית ושכחת, מדאדם רגיל לשכוח אחר י"ב שעות פעולה שעשה מקודם. ולהכי י"ל דבבא ס"ל שמא חטא באלה בליל שאחר יו"כ ושכח, מדאדם רגיל לשכוח כן. ורבנן ס"ל דאע"ג דבשיעור כזה לא הוה העזה בשטוען שכחת, היינו מדטען זה ברי, ועכ"פ אין מצוי שישכח אדם מעשה רבה בפחות מכ"ד שעות. אמנם ק"ל כיון דגם בסיפא פליגי רבנן עליה, מדנשבע שאם הניחוהו היה מקריב, א"כ מ"ש סיפא שלא הניחוהו ומ"ש רישא שהניחוהו להקריב בכל יום. ואי"ל משום דבשאר הימים היה הספק על זמן יותר מרובה, מהספק שנתהווה לו ביום שאחר יו"כ, דבהיום שאחר יו"כ לא היה הספק רק משעת צאת הכוכבים במוצאי יו"כ, דהרי כל היום מכפר, משא"כ בשאר ימים לא היה רשאי להקריב אשמו של אתמול אחר תמיד ביהע"ר. דעליה השלם כל הקרבנות כולן [כפסחים נ"ח ב'], והרי זמן שחיטת התמיד של ביהע"ר היה בח' ומחצה [כלשם ע"א], וא"כ מאז כבר היה בספק שמא נתחייב אשת"ל. עכ"פ הרי גם בהא רבים פליגי עלי' ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל מדהיה זקן ונכבד באפי המלך חשש לכבודו [כב"ב ד"ד א'] ולפיכך היה קשה לחכמים לבטלו ולמנעו מדעתו מכל וכל. ליתא, דהרי גם בכה"ג מצינו שימנעוהו חכמים בדרך כבוד כשרבים חולקים עליו [כיבמות דט"ז א'] ומלבד זה גם על בבא עצמו ק', דהרי חסיד וענוותן גדול היה [כנדרים דס"ו ב], וא"כ האיך עבר על דעת חביריו שרבו עליו [כשבת קי"ח ב], וכ"ש כשמחולק עמהם בד"ת, איסור גמור היה לעבור על דבריהם. שהתורה אמרה אחרי רבים להטות. וא"כ הקריב בכל יום נגד דעת רבים. ותו מי הכריח להכהנים להקריב ולאכול קרבנו, נגד רבים דפליגי עליה וס"ל שקרבנו הוא חולין בעזרה, ותו דהרי מצינו בבבא עצמו איפכא. דאע"ג שהוא היה מתלמידי ב"ש. עכ"פ אפ"ה היכא דידע דהלכה כב"ה, הכרע גם לאחרים לעשות כב"ה [כביצה ד"כ ע"א], ומ"ש הכא. ואת"ל דשאני הך דינא דהכא שכך קיבל מרבותיו, ואשכחן כה"ג בעקביא בן מהללאל שאמר לבנו דמה"ט ממאן לחזור נגד חכמים דפליגי עליה, מדשמע מפי רבים [כעדיות פ"ה מ"ז], א"כ שמא ה"נ הוה הכא. ליתא, דגם התם נ"ל דעקביא היה רק מלמד לדינא כדבריו, אבל לעניין מעשה הוה עביד כרבנן, מדרבים נינהו, דאל"כ ח"ו דינו כזקן ממרא [כרמב"ם פ"ד מממרים ה"א]. ומה"ט נמי נ"ל בתנור עכנאי [ב"מ נ"ט א'] דגם שם ח"ו שר"א עבר על מצוה שבתורה אחרי רבים להטות, רק שלדינא אמר כן, כהלכה ואין מורין כן. ואפ"ה נקמו בו חכמים כעכנא זו וברכוהו, מה שלא עשו כן לעקביא, וכדקאמרי' ח"ו שעקביא נתנדה. ה"ט משום שנעשו כמה אותות ומופתים כדבריו, וכדקאמר התם, להכי הוה חיישי רבנן שעי"ז אתו כ"ע למגרר אבתרי', כדחשו כה"ג [ברכות דס"ג ב'], להכי ברכוהו אחר כל הנסים והנפלאות ההם שנעשו, להורות שאין משגיחין על כל אלו. וא"כ הכא גם ברישא גם בסיפא ק', ברישא האיך הניחוהו להכניס חולין לעזרה, ובסיפא האיך היה נשבע שאם הניחוהו היה מקריב הרי גם בשיניחוהו היה אסור, שהרי רבים חולקין עליו. ונ"ל משום שברישא לא היה יחיד בדבר הזה, והרי ר"א ס"ל כוותיה, ואפשר גם כמה מחכמי ישראל היה אתו עמו, ועדיין לא עמדו למניין בדין זה, [אב"י עי' כריתות [די"ח א'], דגם ר"מ ס"ל כר"א]. ואפשר עוד שכך היה דעת ב"ש כוותיה, ומה"ט גם ר"א ס"ל כוותיה, דסתם ר"א שבש"ס הוא ר"א בן הורקנס [כתוס' לעיל די"ח א'], והוא היה מתלמידי ב"ש [כנדה ד"ז ב', ושבת דק"ל ע"ב, ועתוס' שם]. [אב"י היינו מדגרסינן הכא ר' אליעזר ביו"ד היינו ר"א בן הורקנס. אבל סתם ר"א בלא יוד היינו ר"א בן שמוע [כרש"י יבמות דע"ב ב' ד"ה ראיתי, וע"ש], ומיירי הכא קודם בת קול, דאז כל הרוצה לעשות כב"ש עושה [כעירובין ד"ו ב'], והכהנים המקריבים והאוכלים, וודאי הם מתלמידי ב"ש היו. ולפיכך לא מיחו בידם חכמים ברישא. משא"כ בסיפא שהיה יחיד בדבר זה, מיחו בידו. והוא נשבע שלולי שלא היו מוחין בידו, ר"ל שאם לא היו חולקין עליו רבים. אז כך היה דעתו נוטה בבירור בלי שום פקפוק ספק להביא גם אז אשמו: