דם הלב. דם הנבלע בבשר הלב, והוי כשאר דם האברים שהוא בלאו, ואין חייבין עליו כרת. אבל דם הנמצא בחלל הלב, מבית השחיטה הוא בא, שהבהמה שואפת בעת שחיטה ומכנסת דם מבית השחיטה בחלל הלב, וחייבים עליו כרת אם יש בו כזית:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
אמר לו ר"ע נראים דבריך במעילה מעוטה הרי כו': האשה שהביאה חטאת העוף ספק כו': הרי זה מבואר לפי שהיא מן התורים או מן בני היונה תביא פרידה אחת לחטאת בין שהיה ספק נדה או זיבה או היתה יולדת ודאית:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
אם עד שלא נמלקה כו'. ועיין בסוף משנה ה' פרק דלקמן:
ודם הקזה שהנפש יוצאה בו ר"ל שהקיז לבהמה, ויצא דם הנפש. והיינו דבתחלת הקזה יוצא דם בלי קלוח, והוא נקרא דם חבלה. ואח"כ כל זמן שמקלח בכח, הוא דם שהנפש יוצא בו. ונקרא דם הנפש. ואח"כ כשמתחלת הבהמה להתחלש ולמות חוזר הדם ושותת בלי קלוח. ולתוס' אכולה קאי, שבדם שחיטה או נחירה או עיקור או הקזה חייב, רק בדם שהנפש יוצא בו, והיינו כל זמן שמקלח. ולרמב"ם [פ"ו ממאכלות ה"ג] דוקא בהקזה, אבל באינך. כיון דחבל אותה במקום שתלוי החיות, בכל דם שיש בו אדמימות חייב:
ותמוהין דברי רש"י, שפי' גסה דר"ל שאכל אכילה גסה, ר"ל שאכל הרבה עד ששוה פרוטה. וק"ל הרי בש"ס [די"ד א'] אמרי' דבחד כזית קמיירי דוקא, והרי הכי נמי הכא, ועל כרחך לא פחות מכזית היה מדחייב עלה משום חלב ונותר. ודוחק לומר דהא דקאמר לעיל בחד כזית קמיירי ל"ד. רק ר"ל שלא היה ב' זיתים, ומה שהיה יותר מכזית היינו דקרי ליה רש"י אכילה מרובה. עכ"פ גם בל"ז אחמ"כ רבינו לא מצינו בש"ס לשון גסה ודקה שיהיה משמע אכילה מרובה או מועטת. דאע"ג דמצינו לשון גסה דמשמע נמי מרובה, כמו היה מודד בגסה לא ימוד בדקה, דהיינו מדה מרובה ומועטת [כב"ב פ"ה מי"א]. זהו במדה, אבל באכילה לא משמע מרובה אם לא נכתב אצלו גם מלת אכילה, כמו אכילה גסה [יומא ד"פ ע"ב] וגם שם ר"ל רק אכילה גדולה יותר מדאי, דבכה"ג פטור על אכילתו. אבל ברוב דוכתי היכא דנקט סתמא משמע גסה ודקה וצ"ע.
