כְּרִיתוֹת ג׳ · ב׳

מביא חטאת ודוקא בשתק הוא להגדת העדות. [ונ"ל דאפילו אומר אח"כ ששתיקתו היה מדהוה מסופק, אפ"ה שתיקתו דמעיקרא כבר חייבתו בקרבו]. אבל בהשיב איני יודע אם אכלתי, בע"א פטור, ובב' עדים חייב [תוס' ד"ה אמרו וד"ה אלא] והיינו לר"מ. אבל לרבנן אפילו בב' עדים בין במכחישן ובין בשתק פטור [כרמב"ם רפ"ג משגגות]. וה"ה לעניין איסור, בשאמר אדם לחבירו שנאסר דבר פלוני. דוקא כשהדבר הוא של העד [ולהטור אפילו הופקד ביד העד. ואפילו אין לו מגו לאסרו עכשיו, אפ"ה נאמן לאסרו, עש"ך י"ד רסקכ"ז], או שיש לו להעד מגו לאסרו בידים עכשיו. אבל בב' לטבותא, שאין הדבר שלו, וגם אין לו להעד מגו, אז אין ע"א נאמן לאסור דבר של חבירו, רק בשא"ל העד לבעלים נאסר הדבר לפניך, אז אם הבעלים שתקו להעד ולא הכחישוהו תכ"ד, אמרינן שתיקה כהודאה דמיא, ואינו יכול לומר אח"כ איני מאמינך. רק בשמכחישו אח"כ, ואומר עתה נודע לי בבירור שאתה משקר, אז אין העד נאמן. אבל בשלא א"ל העד בתחלה נאסר לפניך, אפילו שתקו הבעלים בתחלה, מצי השתא הבעלים לומר להעד שמא משקר אתה, ואין העד נאמן. מיהו אם בלבו באמת מאמין להעד, אפילו מכחישו בפה, לא מהני רק ביי"נ [רמ"א י"ד רסיקכ"ז]. וי"א דגם היכא דבעלים באמת מסופק אם הגדת העד אמת, אפילו לא א"ל נאסר לפניך, נאמן העד [ש"ו קכ"ז סקט"ז]:

והנה רבעתוס' הכא כתבו דהאי ונכנס למקדש דנקט מתני', אאכל ושתה דברים טמאים נמי קאי. דאף דלא מחייב אכניסת מקדש באכילת טומאה, מדא"צ טבילה מן התורה [כפרה פי"א]. י"ל דמיירי שאכל נבילת עוף טהור או שתה דם שרץ*), דהנך צריכי טבילה מדאורייתא. עכת"ד. והן אמת דשותה דם שרץ. דהו"ל טמא שרץ. חייב כשנכנס למקדש, [כעירובין ק"ד ב'], וחייב דקאמר התם הש"ס, היינו כרת [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הט"ז] . אבל מ"ש עוד דאוכל נבילת עוף טהור יתחייב כרת כשנכנס, לא ידענא מנ"ל. דהרי כשנכנס כבר בלעו ואז אינו רק ראשון לטומאה. ואי משום כללא דמתני' דפרה [הנ"ל], דכל הטעון ביאת מים מן התורה, הרי כבר כתב רכ"מ [בפ"ג דביאת מקדש הי"ג] דלאו כללא דוקא הוא [יע"ש]. ותו הרי לראב"ד [שם] גם בהכניס שרץ, שהשרץ אב הטומאה, אפ"ה אינו חייב רק מלקות. ואפילו נימא דלרבעתוס' באכל נבלת עוף טהור או שתה דם שרץ ונכנס חייב כרת, אפ"ה לא הועילו שיהיו ב' דברים אלו, דהיינו אוכל דברים טמאים, ושותה יין, שניהן מיירי בענין א', דהרי שתה יין חייב מיתה בידי שמים. ורק בעבד עבודה, אבל טמא שנכנס חייב כרת ואפי' לא עבד. א"כ מה ידחיקנו להכניס ב' מילי אלו תחת סוג חיוב א', ולא נימא דאוכלין טמאין דנקט מתני' היינו לענין שיטמא גופו. ואפשר דלתוס' כולה מתני' מיירי שנכנס ולא עבד, ותיובא דמתני' היינו מלקות, ובשתוי שנכנס ס"ל לתוס' כרמב"ם הנ"ל דחייב מלקות כשנכנס ולא עבד. ובאכל דברים טמאים ונכנס ס"ל לתוס' כראב"ד. דטמא שרץ שנכנס חייב רק מלקות, א"כ אירעו כל הב' ענינים שפיר כאחד במתני'. ואפ"ה עדיין לא שקטה דעתי. דהרי גם בכה"ג לא אפשר למכלל הנך ב' מילי בסוג חיוב א', דהרי שתוי אינו חייב מלקות רק בנכנס ממזבח ולפנים [כרמב"ם פ"א מביאת מקדש], וטמא חייב אפילו בנכנס משער נקנור ולפנים [כפ"ג שם]: